התאהבתי במישהו, ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו

שלום לך יקרה!
ממש סליחה על העיכוב במתן התשובה... מקווה שזה בסדר...

קודם כל- את נשמעת נערה נורמאלית ורגילה לגמרי! ובאמת כמו שאמרת, הרגשות שלך הן משהו נורמאלי, או במילים אחרות- לגיטימי שיהיו לך קשיים מסויימים גם בתחום הזה, ודווקא משום היותך דוסית, יש לך איזשהו "יתרון" שבעז"ה תצליחי להתגבר עליהם  . עם זה שזה נורמאלי, לא כל מה שנורמאלי ויש לכולם, או במינוח אחר- לא כל מה שטבעי ונולדנו איתו או התפתח בנו עם השנים, זה משהו שצריך להשאיר אותו כמו שהוא בטבע. יש לנו תפקיד לעדן את מידותינו, ולפעמים זה כרוך בהתגברות על דחפים ויצרים שהם טבעיים לנו. אז אמנם זה טבעי, אך עדיין נשארת השאלה, מה עושים עם זה...

ראשית, אני חושבת שהעמדת פתיחה שלך להתמודדות הזו, היא טובה מאוד (אולי אפילו יותר טובה משל חלק מהנוער בגילך) מכיוון שאת מבינה ומזדהה עם הערכים השכליים, ועם ההבנה של הבעייתיות של קשר בגיל צעיר. כלומר, מבחינת השכל, את מבינה שאין מקום לקשר כרגע בגיל הזה.

מצד שני, הרגש לא נותן לך מנוח, והוא "יושב" עלייך, ובעצם "קושר" אותך לאותו בחור. לרגש הזה מתחבר גם כוח הדמיון (שמאוד מפותח אצלנו הבנות, ולפעמים זה גם לא כל כך לטובתנו...). הדמיון שלנו מצליח מכל אירוע הכי קטן, לעשות אירוע גדול. ולפעמים, אפילו יוצר אירועים יש מאין...  העבודה שלנו היא להצליח לשלוט בו. וכמובן שאנחנו יכולים, פשוט, זה יכול להיות קצת קשה לפעמים, ואולי גם נצטרך לנסות כל מיני דרכים עד שנמצא ממש את הדרך שמתאימה באופן אישי אלינו.

לגבי ה"למה" ששאלת- למה בכלל מגיעים למצב כזה, אני לא יודעת אם הייתי נכנסת לזה. כי זו מן שאלה כזו פילוסופית כזו, שיכולות להיות לה כל מיני גישות וכל מיני שיטות. את התחושות והיצרים ה´ נטע בנו. באיזה שלב בחיים זה יתעורר, יש כאלה שיגידו שזה תלוי בחינוך, ובהשפעות סביבתיות. יש שיגידו שבחברה מעורבת המצב גרוע יותר מבחברה נפרדת, ויש שיחלקו ויגידו שזה אותו דבר בשתי החברות. ולכן, אני חושבת שיותר נכון ויותר יעיל פשוט להגיד לעצמי, אוקיי, גיליתי ואני מודעת לכך שזה קיים בי, עכשיו בואי נראה מה אני עושה עם זה.

אני חושבת שבאופן כללי, הנקודה לפתרון של דברים כאלה, שדורשים איזושהי עבודה על הנפש, זה להבין מה השורש שלהם. ממה הם נובעים במקום הפנימי שלנו, ומשם נתחיל לתקן. ואז, התיקון גם יהיה יותר יציב, וגם אני חושבת, יותר אמיתי. מעבר לכך, שהעבודה הזו לא רק "תכבה את השריפה", אלא גם תבנה בתוכנו מדרגה נוספת, ונהיה אפילו יותר טובים ממה שכבר היינו.

נראה לי שהנקודה של כל הזמן לחשוב מה הוא חושב על מה שאני עושה, או על ההישגים שלי- מעבר לרצון לנסות למצוא חן בעיניו (אפילו שהוא בכלל לא יודע מכל זה, עדיין זה מה שבדרך כלל עובר לנו בראש) בא מאיזשהו מקום שקיים אצל כולם, ואצל כל אחד הוא מופיע במקום אחר. זה הרצון להשוות את עצמי לאיזה שהוא רף מסוים, לראות אם אני עומדת בו או כמה אני צריכה עוד "להשתפר" או להשתנות כדי לעמוד ברף הזה. הרף הזה לא חייב להיות רף הישגי, של אם הציונים שלי מספיק גבוהים, אלא זה יכול להיות גם רף "חברתי", אם אני עומדת בקריטריונים של חברה שאני רוצה להשתייך אליה, נניח, אם הבגדים שלי מספיק בסגנון, או אם אני מסדרת את השיער כמו ש"מקובל".

אז יש מקומות שבהם זה לא כל כך טוב, כי אולי יש בזה מעין סוג של "לחץ חברתי", שזה אומר שאני נדחפת לעשות משהו בגלל משהו מאוד חיצוני, ולא מתוך איזה רצון או הבנה פנימיים שלי. ואולי קצת יש בזה מעין סוג של "חוסר עצמאות", שאני עושה רק מה ש"מתאים" לו, או בשביל שאני "אתאים" לו, אבל לא באמת מה שאני הייתי רוצה או מה שמתאים לי. (ואז תמיד מתחילים להסתבך במחשבה של, רגע, אבל אולי אני כן כזו, ואולי אני יכולה להיות כזו... מעין בלבול כזה, שאני מרגישה שאני לא יודעת אם אני עושה את זה כי אני רוצה, או כי אני חושבת שזה מה שהוא רוצה...). ונראה לי שביחסים בין בנים לבנות, ההשפעה הזו יכולה להיות גדולה יותר. אני לא יודעת ממש למה, אבל נראה לי שממה שאני רואה מסביב, זה פשוט ככה... אנשים יכולים להיות מושפעים מאנשים אחרים, גם אם הם בכלל לא מהעולם שלהם, כי הם מוצאים משהו אחר שמוצא חן בעיניהם באותו אדם. אולי את מכירה את זה מסיפורים, שלפעמים אנשים בתוך קשר (גם שתי חברות, לא רק בן ובת) מתאימים את עצמם לבנאדם השני, בלי שבהכרח תתרחש איזו בנייה או שינוי פנימי אצל אותו אדם. ואז, האדם משנה את אופיו או התנהגותו בלי שזה באמת יתאים לו. ואז, לדוגמא, כשמתנתק הקשר, אותו אדם נשאר קצת אבוד, מכיוון שעד כה, באיזשהו מקום הוא "הגדיר" את עצמו על פי אותו חבר, וכעת כשהוא נותר לבד, אין לו מושג מה לעשות עם כל ההרגלים שהוא נוהג, אך אינם חלק מאישיותו באמת.

אבל, לפעמים זה יכול לבוא במקומות חיוביים, שזה נניח לרצות לקנות בי איזו מידה טובה שנהוגה בחברה שאני נמצאת, או רצון להצליח בלימודים שדוחף אותי לשבת להשקיע ולהצליח והרצון הזה גורם לבנייה פנימית ולשינוי אמיתי בתוכי. לפעמים ה"רף" הזה הוא לא רק רעיון או שאיפה רעיונית, אלא הוא מבוטא על ידי אדם שאנחנו מכירים, שאנחנו רוצים להיות כמוהו, כמו איזו מדריכה מהסניף לדוגמא, או מישהו שאנחנו רוצים את ההערכה שלו, שאצל הרבה אנשים ההורים או המורים הם אנשים מסוג כזה, שרוצים שהם יהיו גאים בנו...

לכן, אני חושבת שבשלב ראשון צריך למצוא דרך למלא את הצורך הזה, בצורה יותר בריאה, פשוט להסב את זה למשהו דומה אבל אחר וטוב. כי יש בזה גרעין טוב של שאיפה לרצות להיות טובה יותר, וחיפוש של מודל טוב ללכת בעקבותיו. לדוגמא, תנסי לחשוב על אדם אחר, שיהווה את ה"רף" שלך, או איזו חברה שאת סומכת ומאוד מעריכה, או מדריכה או אפילו אחות או קרובת משפחה אחרת. וכל פעם שהוא עולה לך בראש בהקשר כזה של- מה הוא היה אומר, אז תגידי לעצמך משהו כמו "טוב, מה אכפת לי ממה שהוא אומר, מה המדריכה היתה אומרת על זה". זה נשמע קצת מצחיק, אבל אני חושבת שבשלב ראשון, הדבר המלאכותי הזה, יועיל.

בשלב שני, כדאי אולי לחזק את השאיפה והרצון להיות טוב יותר, בלי קשר לאדם אחר, כלומר לעבור ל"רף" רעיוני יותר, ויותר שכלי. אני מניחה שזה גם משהו שקורה כשמתבגרים, ואז אתה כבר פחות מנסה לחקות אנשים, גם אם הם טובים, אלא אתה פשוט מפריד בין האדם והמידה הטובה שלו, או הדרך שהוא מייצג, ופשוט הולך באותה דרך ללא קשר לאדם ספציפי.

נראה לי שגם סתם ככה, כדאי פשוט לא לחשוב על זה... ברגע שעולה מחשבה, פשוט להסיט אותה, ולחשוב על משהו אחר. כי כמו שכבר הזכרתי, יש לנו (הבנות כמובן) יכולת להעצים דברים, על ידי שחושבים עליהם שוב ושוב. לפעמים זה יותר מוכר באנשים, שהם חצי עצובים, אבל רוצים להיות עצובים לגמרי, אז הם חושבים שוב ושוב על "הדבר המעציב", עד שהם "מספיק" עצובים... אז לא להעצים את המחשבות.

כמובן, כל הזמן להמשיך להסביר לעצמך מבחינה שכלית למה לא נכון קשר בגיל הזה. לקרוא על זה ספרים, ומאמרים באינטרנט. להזכיר לעצמך גם את הצדדים החיוביים (של מה זה יתרום בעתיד) וגם את ההימנעות מכל הקשיים שכרוכים בכאלה קשרים... (והאתר של חברים מקשיבים מלא בשאלות מסוג זה...)

התלבטתי אם לכתוב את זה, אבל נראה לי שכן כדאי להעלות את זה, כי אין מה לעשות, זה האמת-
בעצם, כשתגיעי לגיל המתאים, יכול מאוד להיות שתחשבי שבאמת זה יכול להתאים ביניכם, ואז כבר תמצאי את האדם המתאים לשדך ביניכם. זו אופציה, אבל מאווווד רחוקה מבחינת הזמן, ולכן נראה לי שלא כדאי להשקיע בה מחשבה, בעיקר כי אין לזה שום השלכה חיובית על החיים שלך עכשיו, אלא זה רק יכול לתקוע אותך... מה שכן, צריך כמובן לקחת בחשבון שזה בדיוק הגילאים שמשתנים בהם המוווון, גם את וגם הוא. אז מה שנראה לך מתאים עכשיו, לא בהכרח יתאים לך (וגם לו...) בעוד כמה שנים. ואולי המחשבה הזו, תוכל גם לעזור לך להתנתק מהמחשבות המטרידות...

(ובנימה אישית, אני ממש זוכרת גם את עצמי באותו מצב בדיוק, אך ממש אמרתי לעצמי כל הזמן, שבעצם מה שאני רוצה, זה אולי אולי להתחתן איתו, ולא סתם "חבר". אז אני רוצה שכל הדבר הזה יקרה רק עוד כמה שנים. ולכן היה לי ברור שעכשיו זה לא. ואמרתי את זה שוב ושוב לעצמי ולאיזה חברה קרובה, וניתקתי אותו מכל שאר המחשבות שלי בנושאים אחרים. ב"ה עברו השנים, ודווקא לא אחרי הרבה זמן, כבר הבנתי שזה בכלל לא משהו שמתאים לי. ומצד שני, אחותי הקטנה, התחתנה עם מישהו כזה... אז כל אחד, והסיפור שלו)

כמובן, חשוב גם תמיד להתפלל. תתפללי ותבקשי מה´ שיתן לך כוחות, ושיעזור לך לעבור את התקופה הזו, שבאמת היא זמנית! בעז"ה כשתגיעי לגיל שאפשר להתחיל להיפגש עם בחורים לשם חתונה, עוד תראי בכמה טוב זכית שכעת את חייה את חייך בהתאם לגילך.

בהצלחה רבה רבה!
הדס.
hershko.hadas@gmail.com