שאלה
כבוד הרב. עזור לי-אני כבר לא יודעת מה לעשות. לשמחתי הרבה (או שמא לצערי הרב) נחנתי בבגרות רבה יחסית לגילי (14) ואף יותר. זה בהחלט מתבטא בצורה חיובית בכל הקשור לענייני דת וכו' משום שאת "משבר הזהות" שרוב הנוער עובר בגילאי 14-15-16-17 אני עברתי בגיל 12... ולא מתוך בחירה-לא תמיד החיים הולכים כמו שאתה רוצה. לא הייתי מגדירה את ילדותי כילדות "קשה", אבל היא בהחלט לא! היתה קלה. ולכן גם נחשפתי לחיים ה"אמיתיים" יותר מהר. זה טוב מבחינות מסויימות-אך מבחינות אחרות פחות-לדוגמא: חלק מחברותיי בשבט לא רואות בי אחת שאפשר ל"הריץ צחוקים" איתה, כי פה יש קצת רכילות, ופה ככה ושם אחרת וכו'-בקיצור מן "דוסה מרחפת" שכזו. בכל אופן, זה כשלעצמו לא מדאיג אותי-זה רק בא כהקדמה לבעיה האמיתית-שעם ההתבגרות הנפשית בא גם אותו צורך ידוע למצוא את אותו "בן המין השני" המיועד, וזו בעצם הבעיה-שהגיל הממוצע לעניין הוא 19 בערך-איך מתמודדים עם כל כך הרבה ציפייה מורטת עצבים? סרבתי כבר הרבה בחיי לבנים כי אני יודעת שזה לא הזמן, וזה בהחלט לא היה קל, כי לעיתים הם גם היו גדולים ממני, לדוגמאה בני 16 וכו', ודווקא מבין האנשים האיכותיים שאני מכירה-וזה קשה. ועוד דבר מוזר-אני בוחנת את התנהגות של אדם ושואלת את עצמי האם אני רואה אותו כאבא לילדי-וזה מה שאמור להעסיק אותי בגיל יותר מבוגר, ולא עכשיו? וזה כל כך קשה לשמור אהבה לאדם שאני באמת אוהבת בלי לדבר עליה אפילו, אף שאני באמת מאמינה ש"ארבעים יום לפני יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת "בת פלוני לפלוני"", ואני לא דואגת לפספס אותו, אני פשוט מתקשה להלחם באותו טבע אדם ה"מצווה" עליו לרצות את אותו קשר של נתינה-קשר טהור ועליון. כיצד ניתן להעביר חמש שני ש כמיהה כזו?!
ובבקשה כבודו, אל תעוץ לי למלא את חיי בדברים אחרים-כי חיי מלאים עד להתפקע בדברים מכל סוג שהוא-לימודים, תפילות, בני עקיבא, לימוד משותף של דברי קודש, עריכת וחלוקת עלון וכו' אין לי טיפת זמן פנוי-ובכל זאת-הלב לא מפסיק לחשוב על כך.
תשובה
בס"ד
שלום רב!
זה טוב מאוד שאת חושבת על כך כיון שהחיים העיקריים של האדם הם כשהוא עם בן זוגו ולא כשהוא לבדו.
כהן גדול יכול לכפר על כלל ישראל רק כאשר הוא מכפר על עצמו ועל אשתו "וכפר בעדו ובעד ביתו" וכשיש שלמות בבית - יש צלם אלוקים, והכח האלוקי הזה מנצח כל דבר, מצליח ליצור בן אדם, מצליח לנטוע.
משמעות ב"נצח".
תמיד תמיד צריך לזכור כי "צלם אלוקים" אינו בזכר בלבד או בנקבה בלבד, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו - זכר ונקבה ברא אותם" - לכן אומר רבי אלעזר בגמרא וכך כתוב גם בזוהר כי מי שאינו נשוי הוא "פלג גופא".
מכאן תביני שכמיהתך לבן זוג היא כמיהה לאמת, לקדושה, לצלם אלוקים שלם. וזה ממש בסדר גמור.
גם העובדה שאת מרגישה יכולת להתקשר לכל אחד היא [ביסודה] חיובית. "הריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי ומאודי" כולל גם בנים וגם בנות.
כך את מבינה מאוד שאם גבר או בן נשוי או רווק יאהב את כל הנשים והבנות שהוא רואה "אהבה מינית" הוא יביא "חורבן" ולא "בניין", "טומאה" ולא "קדושה".
וצריך לדעת כי אותה "אהבת ישראל" יכולה לשכון בתוכנו בלי לגלוש ל"אהבת בשרים" ח"ו. וזה נעשה על ידי כך ששומרים על כל הלכות הצניעות, ויחוד, ושיחה עם האשה, והסתכלות על נשים, והרהור בהם וכו'.
אני חושב שאת לא צריכה להפסיק להרהר בבן זוגך האמיתי ואת צריכה לכוון את כל כוחותיך של היום לבניין עדי עד שאת אמורה לבנות בעתיד.
כל צעד, כל מחשבה, כל תנועה והכל הכל לאותו בניין עם ה"נפלא שבבחורים" שמיועד לך. לבנות את עצמך כ"כלה. כ"כלי לקדושה", כ"היכל" = "בנותינו כזוויות מחוטבות תבנית היכל".
גיל החתונה לא חייב להיות דווקא מגיל 20 או 19 - אפשר גם קודם לכן.
ובנתיים, בשעה שאת פותחת את ליבך לחיי נישואין, את צריכה לבדוק שלא יכנסו אל ליבך הפתוח מי שאינו ראוי ומי שיאנו כדאי. זו "פתיחות" חשובה אבל כל דבר חשוב הוא גם מסוכן. ואצלך הסכנה ברורה. יכולים להכנס אנשים שאינם ראויים, או אנשים נפלאים שכלל לא המיועד לך.
לכן את צריכה לגדור את עצמך בכפל כפליים בשיחה עם בנים. שלא לדבר עמהם כלל, ואפילו ה"שלום" יהיה קר בקרבו. ואע"פ שלב מלא "אהבת ישראל" רוצה לומר שלום חם ואוהב, כוח הצניעות והזהירות מחייב אותנו בזהירות מרובה על מנת שנוכל לבנות עולם - מתוקן, אמיתי ונכון.
בהצלחה.