שאלה
שלום.
תמיד שמענו על קלוקלה של החברה המתירנית, פורצת הגבולות, שם הכל אשלייה, והאושר אינו אושר. יצא לי לשמחתי להכיר כמה מקרוב. שאלתי היא, כאשר מדובר בחברה איכותית, באנשים עם מוסר, (אמנם אנושי). אנשים טובים, באמת. כאלה שעושים המוני מצוות גם אם אינם יודעים שאלו הן. אנשים שמאמינים בחינוך, בערכים ובאידיאולוגיה. מה, אם כן, ההבדל בינינו לבינם? ומדוע ההתקרבות אליהם צריכה להיעשות רק מתוך מטרת קירוב? מדוע לא פשוט על מנת שנלמד אנו מדרכיהם הטובות?
תשובה
שלום לך.
שתי הדעות שהזכרת אכן קיימות- ישנו הרבה קלקול אשליות וכד' בחברה החילונית/המערבית, אך יש בה גם המון אנשים רבים וטובים שעושים מעשים נהדרים ומתנהגים בצורה נפלאה.
מי שמתעלם באופן טוטאלי מאחד מהצדדים עושה שקר בנפשו.
הרבה דתיים מגלים עובדות אלו כאשר הם מגיעים לצבא או למסגרות אקדמיות כאלו ואחרות ולא תמיד יודעים "מאיפה לאכול את זה".
אדם שעיניו בראשו יודע להבחין בין הדברים וכאשר הוא נתקל באדם טוב- הוא יכול להתקרב אליו, ולו משום שהוא אדם טוב. אם לאדם זה,או לכל אדם אחר ישנם גם דברים המשפיעים לרעה- אפשר לזהות אותם ולדעת לא לקבל אותם. השלב המקביל הוא כמובן מה שקראת "מטרת קירוב"- והוא הנסיון לשפר אצל האדם השני דבר זה.
הדבר נכון לא רק בתחום דת וקיום מצוות, ויחסי חילונים-דתיים אלא בכל הנהגה טובה או מקולקלת-
החכמה היא לדעת מהן דעותיי והנהגתי, להכיר את הדבר בו אני נתקל, ולבחור האם אני הופך דבר זה למשפיע עליי ולחלק ממני.
יה"ר שכל בחירותינו יהיו טובות.
אריאל.פ. (המשיב אינו רב)