שאלה
ראיתי שהרב ענה שהוא לא מבין למה 'טעור מצחך' הוא 'שיר ממש לא צנוע'. ברצוני לשאול את הרב מה לדעתו הגבול הדק בין שיר אהבה עדין ויפה לשיר עגבים או שיר חשק. למה למשל שורה כמו 'חלוקך הורוד צמרירי ורך את בו מתעטפת תמיד לעת ליל...לבשי חלוקך הורוד לעת ליל עוד מעט ואבוא אלייך' לא נחשב כבוטה מדי, האם רק שירים שעוסקים בעריות ממש ובאופן מפורש נאסרו? האם גם שירים שנכתבו במובהק (גם אם לא במפורש) על שכיבה של איש ואישה (כמו למשל 'סליחות' של לאה גולדברג) יקבלו יחס של שירים עדינים שנכללים בשאר האהבות האנושיות שיש באדם? ומה בדבר סתם שיר אהבה שאדם שר לאישה, או ביטוי לגעגוע אליה או ליופיה? תודה רבה לרב על המוכנות לענות. (אבקש להדגיש שהשאלה כלל לא ממקום מתריס אלא מרצון להבין בלבד, ושוב תודה)
תשובה
שלום וברכה
אני חושב שהשאלה במהותה אינה נכונה.
אתה מחפש "גבול דק", כאילו ניתוח שירה הוא סוגיה במשנה ברורה, עם מד צניעות מדויק, הקובע כי מילים מסוימות יאובחנו על ידי תוכנה מתמטית כמילים ההופכות שיר ללא צנוע וכדו'.
מתודה זו, שאנו עוסקים בה כל העת בשעה שאנו עוסקים בשאלות הלכתיות, אינה מתאימה כלל וכלל לשאלה העומדת על הפרק. שאלת "צניעותו" של שיר או אי צניעותו של שיר אינה נמדדת ב"גבול דק", היא תלויה הקשר, תרבות, חברה, אמונה, אישיות, מוזיקה וכל כך הרבה דברים אחרים, כך שצריך לעסוק בה במתודה אחרת לחלוטין.
מי שמילים אלה שצטטת גורמות לו להרהורי עבירה – חייב להתנזר משיר זה.
מי ששיר זה נראה בעיניו כשיר אהבה עדין ויפה, וכך נראה לי שראוי להתייחס אליו – יכול להתרגש ממנו, להתפעם ממנו, להיעשות עדין יותר ורגיש יותר לסובב אותו, למושא אהבתו – אשתו, ולעוד עניינים מעין אלה. הדבר נכון גם בהקשר של "סליחות", או שירי אהבה נפלאים אחרים. כך נהגו גם גדולי ישראל לאורך הדורות (ריה"ל, ומשוררים אחרים), וזה אחד הכלים המפתח את עולמו הרוחני והרגשי של האדם.
כדי להסיר ספק אדגיש שוב: המתודה של "תעודת הכשר" לשירים, הניתנת לאחר הכנסת מילות השיר למעבדה תורנית ובחינה האם השיר הזה כן צנוע או לא צנוע – אינה אפשרית, ואני בוודאי לא מתכוון לתת תעודות הכשר לשיר או לפסול שיר מסוג זה או אחר. ברם, אכתוב בהחלט על מקומם העקרוני הראוי מאוד של שירי אהבה עדינים, שאינם עוסקים בגופניות אלא באהבה, ושאינם עוסקים באיש או אישה מסוימת אלא בסיפור האהבה, ושיוצרים אווירה של רגישות עמוקה לעולם המופלא של האהבה, שהוא גם עילאי מצד עצמו, וגם מהווה מבוא חשוב ויסודי לאהבת ד', "ומי שהוא חמור לאהבה אינו יודע את אהבת ד' גם היא".
כל טוב