המצאו בחברה שמדברת לא יפה

שלום רב!

ברצוני לפתוח בסיפור שאולי יעזור קצת:

במשך שירותי הצבאי, הייתי כמעט הדתי היחיד בין חילונים רבים. מטבע הדברים, נקיות הלשון לא הייתה דבר שהקפידו עליו במיוחד, וקללות היו עניין שבשגרה. הדבר היה מטריד אותי מאד. פעם אחת עבדתי עם מפק"צ (מפקד של צוות בסיירת) דתי. הבחור הזה שהיה אחראי לשלושים חיילים, ואף הוא דתי בודד בין חילונים רבים, היה מקפיד מאד שלא יקללו סביבו. בכל פעם שמישהו אמר משהו שלא כשורה היה מעיר בעדינות ובנועם ואומר משהו בסגנון של "לא חבל לדבר ככה?" בדרך כלל אנשים היו מתביישים ומשתדלים שלא לדבר לידו גסויות.

את החיילים שלו, לעומת זאת, הוא חינך ביד ברזל שלא לקלל. תמיד היה אומר להם שעליהם לדבר כמו בני אדם. כל הצוות ידע שאם הוא תופס אותם מקללים – הם יחטפו. הדבר פעל את פעולתו והחבר'ה בצוות כמעט ולא היו מקללים. זהו דבר נדיר מאד בצבא!

לאחר תקופה ממושכת בה היינו ביחד, החבר'ה החילונים (שלא היו חיילים שלו) שהיו מסביבו, כבר היו נזהרים אטומאטית שלא לדבר לא יפה לידו. אותי אישית הדבר מאד הרשים, וקיוויתי שאצליח להיות כמוהו.

מדוע הוא הצליח כל כך ולא נשבר? כי הייתה לו מה שנקרא בצבא "גאוות יחידה". כלומר: הוא הרגיש בטוח בצדקת דרכו. הוא ידע שכל החבר'ה שסביבו הם לא מגניבים יותר ממנו והם לא זורמים יותר ממנו בכך שהם מקללים, אלא הם נמוכים יותר, שקועים יותר בעולם הזה ובנפילות שלו. דרכו הייתה ברורה לו.

אשרייך שאת מוטרדת מנושא כה חשוב. כמה התאמצו חכמינו ז"ל לדבר בלשון נקיה! וכמה חמור הוא העניין של ניבול הפה! אם רצונך לגבור על השפעה סביבתית שוחקת ויומיומית, עלייך לפתח גאוות יחידה. למדי את הנושא, הביני מדוע זה חשוב ואז תוכלי להיות בטוחה שאת אינך נופלת בעניין זה. את נמצאת במקום אחר, גבוה יותר, מוסרי יותר, נקי יותר. כדאי להסביר לסובבים אותך שהדיבור שלהם מטריד אותך. מילה פה ומילה שם והם כבר ישימו לב שזה מפריע לך ובעצמם יזהרו שלא לדבר באופן לא יפה לידך. את תהיי נושאת הדגל בתחום זה.

אל תפחדי מהתגובות, צפי בתחילת הדרך לתגובות פושרות ולא אוהדות. אף אחד לא אוהב לשמוע מוסר, גם כשזה נאמר בדרך העדינה ביותר. התגובות האלה הן רק מבחן, אל תשברי!!! המשיכי בדרך זו ובסוף חברותייך יכבדו אותך על האומץ והכח לשחות נגד הזרם ולעשות את הדבר הנכון.

רק היזהרי בדברי מוסר לחברותייך, אמרי להן שזה מטריד אותך ושאת מבקשת שלא ידברו כך לידך, אל תספרי לכולן כמה הן טועות בדרכן. לא זו הדרך לתקן. אם הן כבר באות ושואלות מדוע את כל כך מוטרדת מהשפה שלהן, אמרי להן את מה שלמדת, אך עד אז, שמרי את התוכחות עמוק בלב.

בהצלחה רבה!!!

יהודה.

כנספח, אביא סיפור נחמד שמביא רבינו בחיי בספר חובות הלבבות – שער הכניעה – "נאמר על אחד החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, אמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת! אמר להם: כמה לבנות שיניה! ונתחרטו על מה שסיפרו בגנותה, וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת, כל שכן באדם חי... והיתה כונתו להוכיחם, שלא ילמדו לשונם לדבר רע, וישוב להם טבע, וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב, ישוב להם טבע קבוע"