שאלה
שלום,
יש לי שאלה בנוגע ללוגיקה שהשתמשו בה האמוראים בתלמוד.
מצד אחד, למיטב הבנתי, התורה שבע"פ חזרה יותר מהתורה שבכתב מבחינת ציוויים שהיא מטילה עלינו, כלומר: כאשר יהיה פסוק בתורה שעשוי לגרום לנו לחשוב שצריך או אסור לעשות פעולה כלשהי, תמיד יכולה לבוא התושב"ע ולסייג את הציוויים לכאן או לכאן.
אך מצד שני, האמוראים משתמשים בפסוקים אלו כל הזמן כאשר הם מנסים לסתור זה את זה או להוכיח דבריהם.
אם יוצאים מנקודת הנחה שהבירורים אותם מבררים האמוראים בגמרא אלו נושאים שהם קיבלו את המידע מאבותיהם שקיבלו אותם ממשה בסיני - למה זה אמור ליצור בעיה כשאחד האמוראים נתקל בפסוק במקרא שסותר את מה שקיבל מאבותיו..?
אשמח בנוסף לתשובתו הקצרה של הרב, לקבל הפניה לדיון מעמיק בנושא זה ודברים הדומים לו..
תודה רבה
תשובה
שלום וברכה
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה כראוי.
שאלת יחסם של האמוראים לפסוקי המקרא, עד כמה הם באמת למדו מהפסוקים את הדין ועד כמה הם השתמשו בפסוקים כאסמכתא, ועד כמה יש אפשרויות אחרות – היא שאלה שנתונה במחלוקת גדולה בין לומדי הגמרא. כבר מהצגת השאלה בנוסח זה אתה מבין כי עמדתי היא שלעתים נהגו כך, לעתים נהגו כך וכדו', ולא זו בלבד, אלא שהיה הבדל מהותי בין שיטות שונות ובתי מדרש שונים, ולא ניתן למתוח קו אחד ולקבוע בכל מקרה מהו היחס בין הפסוקים ובין הדין עצמו.
התורה שבעל פה והפסוקים מקיימים אפוא מערכת הדומה יותר לריקוד – לעתים האמוראים באים בשם הלכה קדומה ו"עוקפים" את המקרא (כלשונם); לעתים הגמרא מציגה את העובדה שהם השתכנעו מכך שהפסוק אומר כך וכך, ועל כן יש לקבוע את ההלכה לפי זה.
ולעתים, האמוראים משתמשים בפסוקים לא כדי ללמוד את מקור ההלכה, אלא כדי לבטא את אופי ההלכה לאור הפסוק שהם דורשים. שכן הלכות יכולות להתפרש לכיוונים שונים (למשל: שמיטת קרקעות יכולה להתפרש כמצווה סוציאלית על היבטיה השונים, או כמצוות "שבת" על היבטיה השונים) והשימוש בפסוקים אינו כדי ללמוד את ההלכה עצמה אלא את אופייה ומשמעותה.
קיצורו של דבר, לדעתי לא תמצא עיקרון חותך אחד, ובכל מקום ומקום צריך לקרוא ברגישות רבה, לראות מה קורה במקבילות וכדו' – כדי להבין את התהליך שהיה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
מקווה שהבנתי את השאלה ועניתי. אם לא – אתה מוזמן לחזור.
כל טוב