שאלה
לכבוד הרב שי פירון
שלום!
מה צריך להיות היחס בין לימוד לבין עשייה בתקופת הלימוד בישיבה?
כלומר האם אני צריך להסתגר לגמרי ולשאוב את דברי התורה אלי ואז לצאת אל עם ישראל או לעצב את דמותי ביחד עם העם.
ז"א לשלב עשייה גם במהלך הזמן, כמובן עם דגש גדול על בנייה עצמית אבל לא רק עם עצמי.
מהי הדמות שאני צריך ליצור כעת, מה עם ישראל צריך?
אני אתן דוגמה שיכולה להופיע השנה: אם בשבת ישיבה, שאני רוצה להשאר בה, סניף מבקש ממני להיות שליח בשבת, מה יותר חשוב עכשיו, כשאני יודע שיהיו עוד שבתות שאוכל להשאר בהם והסניף הזה עכשיו במצוקה? מה עלי לעשות?
תודה מראש
תשובה
ב"ה
שלומות,
ראשית חשובלי להדגיש שהדיון צריך לבוא מתוך שתי הנחות מוצא:
א. הדיון לא בא מתוך תסכול ומצוקה אלא מתוך רצון אמיתי לברר עמדה רעיונית בסוגיה.
ב. הסיכוי היחיד של הדיון לעלות יפה תלוי בהיותו מחובר אל האמת הפנימית שלי.
דוגמא: האם אני מסוגל ללמוד כל הזמן מבלי לעסוק בעניינים החיצוניים ללימוד?
אם אני מסוגל - השאלה רצינית. אבל במבט שלי פנימה, אני יודע שאני לא מסוגל, שאני חייב לעצמי הפסקות כאלה ואחרות שהן אלה שמאפשרות לי ללמוד, הן אלה שנותנות לי את הכוח להמשיך קדימה, הן אלה שמביאות לידי ביטוי את עוצמת הלימוד, השבר שיוצר לידה מחודשת, אם זה התיאור אז השאלה היא אחרת: אם כבר אני מחוייב להפסקות, האם לא ראוי שאעשה אותן תוך תרומה לזולת ולקהילה
על גבי זה אומר שמעולם לימוד התורה לא היה מנותק מהמציאות. האם לא נשמעו קריאות לבחורי ישיבה לצאת רק פעם בשנה להפגנה בענייני ארץ ישראל? רק פעם בשנה להפגנה בעניינו של פולארד וכו'?
ברור שאין בכך ביטול תורה. התורה חייבת להיות מחוברת למציאות. העובדה שאני בבית מדרש אינה מקפיאה את העולם ומותירה אותו סטאטי. החכמה היא ביצירת איזון כך שרוב מוחלט של הזמן והתודעה יוקדשו ללימוד תורה. אך בה בעת, היציאו המבוקרות להיכן שבאמת צריך אותנו - מוסיפות ומעשירות את העולם הלימודי שלנו.
בברכה,
שי