החזרת שטחים

א. הנושא של מוני המצוות עד דור הרמב"ם, הוא נושא מורכב בפ"ע, והכללים שלפיהם נקטו לא נתבררו. בפרט שגם לדייק מלשונם אינו דבר פשוט, שהרי חלקם נכתבו בפיוטים ואזהרות, כך שביטויי לשון מסוימים נכתבו אולי רק לצורך החרוז ודברים רבים בדבריהם הקצרים טעונים הסבר.
כמו"כ כבר כ' הרמב"ם שעל כורחנו לקבוע כללים שלפיהם גם דברים שהם מדאורייתא, לא בהכרח ימנו בכלל התרי"ג. אפשר לדון על הכללים שנתן אבל לא על העקרון גם ביחס למוני המצוות שבאו אחרי הרמב"ם, יש כאלו שמלכתחילה, לא שמו מטרה לעצמם למנות את כל התרי"ג כגון: היראים והסמ"ק, הסמ"ג והחינוך בארו שהם רוצים למען המגמה שלפניהם לנקוט כסדר הרמב"ם. ישנם מקומות שאגב דבריהם הם מעירים שבעצם דעתם נוטה לשיטה אחרת כגון שיטת הרמב"ן, אבל בחרו בסדרו של הרמב"ם. וישנם מוני מצוות שאכן מנו מפורשות למ"ע זו כגון רשב"ץ בזוהר הרקיע ובעל ספר חרדים. רבים מאד מרבותינו האחרונים, לא הסיקו מהשמטת הרמב"ם שאין משיטתו מ"ע כזו. אלא אמרו ישובים שונים בהסבר ההשמטה (בלי להכנס לבירור ההסברתי המופיע באחרוני דורינו שזה עיקר ענינם וחלקו ציינו לרבותינו גדולי הפוסקים), אלא לעצם העובדה שכך זה בא לידי ביטוי באחרונים, ממילא דבריהם שייכים גם ביחס להשמטת שאר מוני מצוות. לא ברור כלל אם יש "רבים" שסוברים בדעת הרמב"ם שמ"ע דישוב א"י בזה"ז היא מדרבנן. ובודאי יש כאלה בין רבותינו, ברם כמדומני שהרבים דוקא לא נוקטים כך. בהקשר זה ראוי לציין שפאת השולחן שג"כ לומד כך ברמב"ם כי הוא סבור שכך נראים הדברים בלשונו, אבל למעשה הוא סובר שהדבר דחוק.
מלשונו של בעל כנה"ג נראים הדברים יותר שאכן הוא סובר שקיימת מחלוקת בעצם הדין. ברם, פוסקים אחרים המזכירים אותו, נראה שהכניסו גורם נוסף למערכת כלומר הגורם של הוצאת ממון מהמוחזק וכד'. דהיינו בעיניני איסור והיתר ודאי שאנו הולכים לפי רוב הפוסקים, אבל להוצאת ממון הטעון "קים לי" כב' פוסקים (כך נוקטים שי דעות אפילו כפוסק אחד).נגד רוב פוסקים טענתו מתקבלת. כמדומני שמוסכם שיש לכה"פ דעות יחיד שסוברות שאין מצות ישוב א"י בזה"ז או שעכ"פ בזה"ז היא לא גוררת את הענישה של הפקעת ממון הכתובה.
כיון שהנושא של כנה"ג אינו עצם הדין אף שבו צריך להכריע לפי כללי אסור והיתר וביתר תוקף בנושא זה שמשמעותו היא כללית, לא שייך לבנות את הכלל לפי דעות יחיד וכד'. אלא אם להחיל את תקנת חכמים החמורה בהפקעת ממון מיד המוחזק בו. בזה הגדרים שונים כגדרי ה"קים לי "ונמצא שאחרונים אחרים שצטטו או נקטו כעיין הכנה"ג, רק בהקשר זה נא' דבריהם.
בדעת רש"י נכון שרש"י פירש פסוק זה כהבטחה, אבל הרי ברור שיש לאסוף את דברי רש"י מכל המקורות. הן בפרושו לתורה והן בפרושו לגמרא. כמדומני שמי שיאסוף יגלה שאדרבה רוב מקורות רש"י יותר נוטים לכך שגם הוא סבור שקיימת מ"ע בישוב ע"י בזה"ז. נכון שרש"י פירש את הפסוק שהביא הרמב"ן כהבטחה, ברם מלבד מה שיש לדון אם רש"י על התורה הוא פרשן שעסקו יותר באור הפשט גם אם לא להלכה או פוסק הרי במקרה כאן הציון לאוה"ח הק' הוא כעין ראיה להתיר. אוה"ח הק' אכן מפרש כך את הפסוק, אבל במקום אחר הוא נוקט מפורשות שישוב א"י זו מצוה ואף מתבטא עליה בביטויים חריפים שזו מצוה כוללת. כך שלשיטתו הנושא אינו אם יש מצות עשה אלא נושא אחר האם הפסוק הזה הוא המקור, או שמא פסוק אחר. פשוט שמה שעל כורחנו לומר בד' האוה"ח הק' ניתן לומר ברש"י. הדינים של כפיה לעלות והפסדת הכתובה נתפרשו ע"י רבים מגדולי רבותינו כמעידים על מצות ישוב א"י אמנם גם בזה יש חולקים (כגון התשב"ץ, אבל הוא עצמו סובר שקיימת מ"ע בישוב "י בזה"ז כמוכ' החת"ס יו"ד רל"ד וגם בדבריו שגם הוא אינו שולל הדברים הנ"ל). לאור הנ"ל נמצא שיש לפנינו ראשונים שנקטו דברים מפורשים בעוד שמראשונים אחרים אין דברים ברורים, ואדרבא הרבה מרבותינו האחרונים כ' מפורש שאין להסיק מכך שהם חולקים, ולפי ד' הרבה אחרונים זה פשטם של הפוסקים שנתקבלו בישראל רמב"ם ושו"ע, כך שמעיקרה של הלכה י"ל דהרי נקטינן ורק במצבי אילוץ וכד' יש לדון (עיין אות ג').
ב. אין לי את ד' הגרי"ד סולובייציק זצ"ל כדי שאוכל לראות לשונו המדויקת בזה לכן אני כותב לפי מה שנכתב. השאלה היסודית היא האם אנחנו יוצאים מתוך הנחה שקיימת מ"ע של כיבוש הארץ או שאת זה צריך ג"כ להוכיח. אם צריך להוכיח זאת אז מובנים ד' הגרי"ד שטוען שממלחמות יהושע אין להוכיח . . מעצם העובדה שיש בהלכה מושג של מלחמה שבמלחמה נדחה ענין פקונ' כי לדעתו ניתן להכניס זאת בגדרי פקונ' הרגילים. אבל אם נטען כהנחה שיש מ"ע כזו והמציאות שבמ"ע כזו יש סיכון וחוזרת הסברא שהתורה לא תסמוך על הנס למקומה, ואולי הגרי"ד אכן לא פשוט לו שיש מ"ע כזו (ואולי גם נדחק בלשון רמב"ן שכיבוש הינו קניני ולא מלחמתי) ועל רקע זה נאמרו דבריו.
ברם גם לפי דרכו לענ"ד לא ברור. סו"ס גם אם נגיד שניתן לבאר שאין כאן עניני מצוה הדוחה פקונ' אבל הרי הגדרים כאן שונים לחלוטין מגדרי פקונ' הרגילים מצינו שיש אומרים שאדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו מודאי, אבל לא מצינו שאדם יכניס עצמו לודאי סכנה להציל חבירו מסכנה. גם ההגדרה של מלחמת רשות שתכליתה למנוע סכנה בעתיד, היא הגדרה רחבה מאד בגדרי פקונ' הרגילים סכנה שאינה לפנינו כרגע, אין לה גדר פקונ' כד' הנוב"י גבי אסור ניתוחי מתים לצורך לימוד רפואי. כיון שכן נלע"ד שהפירוש היותר פשוט של הדברים הוא שבמלחמה גדרי פקונ' שונים במהותם, כי כך הוא ענין המלחמה, ושם שייך לדבר על הסתכנות למען מ"ע של כיבוש. יתר על כן, אפילו אם נקבל את ההנחה שאין כאן גדר עצמי של מלחמה, אלא שהגדרים שונים רק טכנית בגלל המציאות השונה, שבה נושא פקונ' מופיע אחרת, אבל הרי סו"ס לענייננו שאנו נותנים משמעות מרחיקת לכת בהגדרת מלחמת רשות מסכנים חיים בפועל למען הרתעה עתידית, בהסתכלות כזו, ודאי ניתן לומר שעם שיושב באופן בריא בארצו בצורה הבריאה של מציאות ארצו זה נותן לו חוסן של אמת וזה הפקונ' העתידי האמיתי. כל זה כ' בלי להכנס לשיטות הראשונים והפוסקים שהדין של מוטב יפיל אדם א"ע לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים הוא כפשוטו, מסירות נפש. ולפיכך מעיקרא הכלל הזה של ג' עבירות אינו נעול אלא יש יוצאים מן הכלל, ורק בגלל ההגדרות המדוייקות של החיוב בא הכלל בנסוח זה.
ג. הנחת היסוד שהפוסקים בשו"ע או"ח שכט החליטו שמסירת שטחים גורמת לפקונ' טעונה ברור. אני מסכים שזו המציאות האמיתית בשטח, אבל זה מתוך המציאות לא מיתוך ניסוח השו"ע. סו"ס באופן תאורטי ניתן לומר שהשו"ע והפוסקים לא דברו במציאות ובמצב שהמסירה מלווה בהסכמים ובחוזים שעיקר ענינים שמסירה זו תביא קץ לשפיכות הדמים ולפקונ'. אבל ברגע שזה כך והמסירה אדרבא מסייעת לפקונ', על זה לא דובר בפוסקים. נכון שכל ההסכמים הנ"ל הם שקריים ולכן אין בזה שום תוספת על המציאות של השו"ע, אבל יש אנשים שלא משוכנעים בשקריות ההסכמים וע"פ דרכם השו"ע דיבר במציאות שונה נכון שבניסוח השאלה הדברים באים בפי רבני חב"ד שליט"א, ברם כמדומני שזה נובע מתפיסה "חסידית" של שהו"ע. כלומר הנחת יסוד שאין בעיה הלכתית שאין לה פתרון בשו"ע גם בהלכות שהשו"ע מצד עצמו לא מתיימר לעסוק בהם כי מעמדו בישראל הופך אותו לבחינת ליכא מידי בהלכה שלא רמוזה בו ועל רקע זה ההלכה הזו תקפה גם עתה, ואין משמעות להבדל הנ"ל. ברור שדרך זו בהלכה היא דרך לגיטימית אבל לא בהכרח שהיא דרך של כל הפוסקים כולל פוסקים חסידיים. ברור שלמרות הכל מותר להשתמש בטיעון זה, עיין שו"ת שמש ומגן ח"ג סימן כ"ד להגר"ש משאש שאכן השתמש בזה. סו"ס המציאות שלנו מבחינת האמת כן שווה למציאות השו"ע, אם "עדיף" להשתמש דוקא בזה, אזי אם הכוונה מבחינת התועלת, זה מין של שקול דעת ומצינו שחז"ל אפילו רצו שיאמרו דברי יחיד בשם רבים ודברי אמורא אחד בשם אחר המקובל יותר להלכה, כדי לקבע את ההלכה כראוי. אבל אם מבחינת ההנחה שטיעון זה יותר אמיתי לדינא, נלע"ד שאין זה כך בכלים הלכתיים, ניתן לדון גם על הטיעון השני מחד, ולאידך הטעון הראשון הינו טעון אמיתי הלכתי, הוא עונה על כללי ההלכה הרגילים (לפסוק כדברים המפורשים נגד הסתומים, לקבל פרשנות רבותינו האחרונים במקורות הראשונים לראות כעקר את הרמב"ם והשו"ע) ואף שישנן דעות חולקות, מ"מ לענד' הבדל גדול יש בין האדם יחיד הסומך על כך בשעת הדחק שכל המשמעות שבמקרה חריג מסוים היקל בגלל האילוץ, אך אין כזו משמעות שכך פועלים חייו לבין שאלות שמשמעותם לכלל שהתוצאה תהא שחיי הכלל יפעלו כדעות היחידאיות ולא כדעות שהם העיקר להלכה.

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה