ההשלכות של שמירת נגיעה

אני מבקש לחזק אותך בהחלטה שלך להקפיד על ההלכה. זאת החלטה אמיצה, ולא תמיד פשוטה ליישום.
את נוגעת בשאלתך בנקודה חשובה.
יתכן שזוג יכנס לחופה לא מתוך אהבה אמיתית, אלא מתוך תשוקה אשר אין לה כיסוי. אחרי שהושג מושא התשוקה, לא נשאר כלום מן האהבה. דוגמא לזה מצאנו בתנ"ך אצל אמנון שחשב שהוא אוהב את אחותו תמר. הסיפור מראה שהוא לא אהב אותה, אלא חשק בה, ואחרי שהשיג את מבוקשו, תשוקתו הפכה לשנאה.
הפתרון לכך הוא בניית אהבה שקולה, הבנויה לא רק על תשוקה ומשיכה מינית, אלא על שיתוף פעולה, ראיית עתיד ביחד מסביב לאידאלים משותפים וכדו'. שני הדברים ביחד בונים זוגיות איתנה, בעלת סיכוי להמשכיות אם ידעו להמשיך לטפח אותה (חתונה, אין פרושה סיום תקופת החיזור).
הפתרון שאת מציעה אינו הפתרון לבעייה שאת מציינת. חיים ביחד לפני החתונה אינם מבטיחים שהאהבה תתמיד אחר כך. הסטטיסטיקה אינה תומכת באמירה זו.
לעומת זאת, חיים ביחד היו יכולים לפתור בעייה אחרת: מה שנקרא היום אי התאמה בחיי המין.
אך בעייה זו נובעת מהשקפת עולם שאינה מתאימה לראייה ההלכתית. היא נובעת מהבנת מקומם של חיי המין במערכת הרחבה של הזוגיות, ומהיחס אליהם שהיא שונה מההבנה של ההלכה.
לפי השקפת עולמה של התורה וההלכה, אדם אינו נגש לחיי המין על מנת לקבל סיפוקים אלא על מנת להעניק אהבה וחום לבן או בת זוגו. יחסים אלו מהווים נדבך חשוב במערכת הזאת, אבל המבוקש איננו שכרון חושים הוליוודי. מי שנגש לכך מתוך התחשבות בשני, מתוך רצון לגרום לו טובה ונחת, אינו מוטרד ממה שנקרא בתרבות המערב "אי התאמה".