האם לצאת מהארץ לביקור במחנות השמדה בפולין ?

שלום אורי ,
שאלתך היא מעשית וחשובה, ונוגעת גם לסוגיות בענייני אמונה. התשובה מורכבת לא רק מדעות שונות, אלא גם מכמה היבטים, ונשתדל לפרט אותם.
במשנה באבות (ב, א) נאמר: "… והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה". מבאר ר' יהונתן אייבשיץ בספרו 'יערות דבש' שהכוונה היא הפסד של מצווה כנגד רווח של מצווה מאותו מעשה. לעיתים עושה אדם מצווה מסוימת וע"י אותה מצווה מפסיד מצווה אחרת, וצריך שיקול דעת גדול להכריע איזו עדיפה. למשל אדם שהחליט לצום, לתועלת רוחנית, צריך להתחשב בכך שמפסיד ברכות דאורייתא ודרבנן במניעת אכילתו, וגם גופו נחלש ויכול ללמוד פחות טוב, ולאור זאת לשקול ולהחליט האם בכל זאת התענית עדיפה. ננסה כעת, בעז"ה, לברר את הרווח שבכל צד:
מצד אחד הרווח בנסיעה הוא היכולת להתחבר ליסורים הנוראים שעבר עם ישראל בגלותו בצורה כמעט מוחשית. האוירה המלווה את המסע לפולין פותחת פתח לבירור נושאים אמוניים חשובים: ההשגחה האלוקית, יעודו של עם ישראל, יסוריו, תהליך גאולתו, היחס שבין עם ישראל והעמים ועוד. להביא נוער לעסוק בשאלות חשובות אלו, זה לא תמיד פשוט, ופעמים שהמסע מפגיש את הנוער עם השאלות במלוא עוצמתן. זוהי הזדמנות חשובה לבניין הזהות היהודית מתוך מבט על מסירות נפשם של אבותינו ואמותינו המשמשים לנו כאנשי מופת שעלינו ללמוד מדרכם.
המבט על חיי הגלות וההפקרה המחרידה של הדם היהודי מקנה גם מבט של הכרת-הטוב על מציאותנו בהווה, ועל הזכות העצומה שנפלה בחלקנו לחיות במדינתנו העצמאית כשיש לנו ממשלה משלנו וצבא משלנו ואיננו נתונים עוד לחסדי זרים.
במהלך המסע נפגשים עם מסירות-נפש נפלאה על קיום המצוות,
מקבלים פרופורציה על החיים, העולם הרגשי מתרחב ומתמלא בזהות יהודית,
ובכלל נפתחים לקלוט ולקבל עולם רוחני - אמוני חדש.

ומצד שני ישנו גם רווח גדול בהישארות בארץ, והוא ישיבת ארץ ישראל.
ידועים דברי חז"ל המדברים על החשיבות הגדולה של הישיבה בארץ ישראל ועל האיסור לצאת ממנה. הגמ' בכתובות (דף קי') אומרת "שכל הדר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל, דומה כמי שאין לו אלוה". "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה – מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא , יב).
כותב הגר"א באיגרתו הידועה 'עלים לתרופה': "ואני, תודה-לאל, נוסע לארץ הקדושה שהכל מצפים לראותה, חמדת כל ישראל וחמדת ה' יתברך, כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה".
נכון שאנחנו אנשים קטנים, וההרגשות הרוחניות שלנו מצומצמות. איננו מרגישים כל-כך הבדל בין יום חול לשבת, ובין ארץ ישראל לחו"ל, אבל ודאי שאין זה מפחית מערך הדבר באמת. וודאי שהמצוה, הזכות, והערך הרוחני שיש בכל רגע של שהייה בארץ ישראל – הוא עצום.
וכן להפך. מי שח"ו צריך לצאת מארץ ישראל – מפסיד בכך הפסד מרובה, כמו שמתאונן על כך דוד המלך ע"ה: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א, כו).
זוהי הסיבה המרכזית שאומרת להישאר בארץ – החיבור לארץ ישראל , ארץ החיים.
בזה וודאי מרוויחים, ולא גורמים נזק בידיים.
סיבה זו מקבלת משנה-תוקף לאור תהליך הגאולה שזכינו לו, ומקוים אנו להשלמתו בקרוב בעז"ה. הקב"ה הוציא אותנו מהגלות, העלה אותנו והביא אותנו לארץ ישראל – האם יעלה על הדעת שאנו מתוך בחירה נצא ממנה ונשוב לגלות שהקיאה אותנו בדם ואש, ובאדמתה מפוזרים קברי רבבות אחינו ?!

ישנן סיבות נוספות להמנעות מנסיעה.
לאן הולכים?!
הולכים לדרוך על אדמת פולין שרוויה בדם יהודי, מחזקים את התיירות והפרנסה של אותם גויים שאבותיהם היו שייכים בקשר ישיר או עקיף לטבח הנורא ההוא.
המאמץ הכלכלי. זה לא סוד שאחרי כל הסיבסודים למיניהם, הנסיעה עדיין יקרה מאוד, ורבים מתקשים לעמוד בכך. חלקם אינם נוסעים, וחלקם יוצאים ומשלמים עבור זה מחיר יקר. הנסיעה מעמידה רבים במצב חברתי לא נעים.

לסיכום, התשובה איננה אחידה לכולם , ולכן כדאי שכל אחד ישאל את הרב או המחנך שלו, ואם אין הדבר מתאפשר ינסה להעמיד רווח מול הפסד ולראות להיכן הכף נוטה. יתכנו תשובות שונות בין רבנים ומחנכים כיוון שהתשובה אינה זהה לכולם, ותלויה בעיקר באישיותו של השואל.
השאיפה הכללית צריכה להיות - להשאר בארץ, ועם זאת להשתדל להשיג את הרווחים שבנסיעה באמצעים אחרים. להשאר בארץ ישראל מתוך הבנה עמוקה שזו ארץ החיים של עם ישראל, אליה ציפה והתפלל אלפיים שנה, ומתוכה הוא זוכר ולא שוכח את אותם מליוני קדושים אבותינו ואבות אבותינו שלא זכו להגיע אליה.
נשוב ונזכר בהם דרך מוזיאונים, סרטים, מצגים ועצרות. נזכר כי במותם ציוו לנו: עלו לארץ ישראל, ישבו אותה, היקבצו לעם, הקימו מדינה, וחיו חיי תורה ואמונה.
נתמלא בעוז ובאמונה, להמשיך לגדול ולפרוח בארץ ישראל. נדע כי אין לנו מקום בגלות הנוראה, ונשנן זאת לעצמנו, ולאחינו שלצערנו עדיין שם. הכלל שצריך להנחות אותנו הוא שאם לא צריך מאד מאד - לא יוצאים מהארץ!
זאת צריכה להיות השאיפה הכללית, כפי שהקדמנו. אך פעמים יש מקום לנסיעה:
א) מי שיודע בעצמו (או שיודעים עליו) שלא יצליח בשנות בחרותו להשיג את התוכן הרוחני שהזכרנו בצורה לימודית בלבד, וישאר די מנותק ממנו. הנסיעה תמלא אותו לכל הפחות בחויה רגשית חזקה, שעשויה לחבר אותו לדברים שדיברנו עליהם.
ב) אדם אחר שמרגיש מסיבות שונות שיקבל בנסיעה כל מיני דברים שמרגיש צורך מוחשי לקבלם (לפעמים – נכדים של ניצולי שואה וכדו').

וגם אז חשוב מאוד עם מי יוצאים: חשוב לצאת עם רב או אדם אחר, שמסוגל ליצוק
תוכן רוחני ממשי למראה העיניים, להתכונן כראוי על ידי קריאת ספרים בנושא,
שמיעת הרצאות וכדו'.
צריך לדאוג שהיציאה לא תהיה סרט סתמי, אלא ניתן יהיה להפיק ממנה את המרב.

כל טוב!
אברהם,
חברים מקשיבים