דתי או חילוני?

שלום
צר לי עליך שנולדת בדור ובמשפחה שבהם אור וחושך משמשים בערבוביה, באופן טבעי הדבר יוצר מבוכה כמו שאומרים " אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי".

כדאי לך לקחת פסק זמן מהדברים השגרתיים ופשוט ללמוד אמונה והלכה כי בסופו של דבר הצד הנפשי הנשמתי הוא היותר משמעותי בחיים של הבן אדם ועדיף להשלים רצון יוצרי מאשר רצון יצרי מה גם שבסופו של דבר "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עימו" - היצר יקבל את שלו בצורה טובה ומכוונת יותר כפי שהגר"א שפירא זצ"ל נהג לומר לעשות את רצון ה' זה לא רק מצווה אלא גם עצה טובה. פעמים רבות הבדל בין תאוות לעומת קיום מצוות נובע מהסתכלות לטווח קצר לעומת הסתכלות לטווח ארוך. למשל הרבה אנשים חושבים שאם יתחתנו בגיל מאוחר ובינתיים יטיילו בעולם ויבזבזו את הרכוש שלהם ( ולפעמים גם את של ההורים) הם יהיו מאושרים, גם אם לא כמעט ולא יהיו להם ילדים או אולי יצליחו לגדל אחד או שניים אבל באמת אדם שחי בדרך ארץ, לומד מקצוע ומתפרנס בכבוד, מקים משפחה רחבה ומחונכת וממלא את החיים שלו בתכנים עמוקים - בטווח הארוך הוא יהיה הרבה יותר מאושר.

כך גם ביחס לעבודה בשבת בטווח הקצר נראה שמי שעובד בשבת מרוויח יותר כסף אבל בסופו של דבר הוא שוחק את האישיות שלו ואת כוחות הגוף והנפש וכשיצטרך לקבל החלטות הוא עלול לשגות ולאבד כפול ממה שהרוויח.

ולעיתים המצוות האלוקיות מסתכלות לטווח ארוך יותר מחייו של אדם פרטי ונועדו להשריש ערכים נעלים בחיי העם כולו כך שבבוא הזמן הוא יוכל לממש את החזון המיוחד כמו שנאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'.

אני ממליץ לך ללמוד ספרי אמונה והלכה באתר ישיבה
במיוחד בספרי בינה לעתים מאת הרב זאב סולטנוביץ ובספרי הרב אליעזר מלמד שליט"א ומתוך כך ייפתחו לך שערי אמונה ותתחיל ללמוד בצורה רצינית גם את ספרי היסוד של אמונת ישראל כמו ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי וספר דרך ה' של הרמח"ל ועוד ועוד ספרים רבים וטובים

ולהלן קישורים ללימוד עצמי
פניני הלכה

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=449

רביבים

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=859

בינה לעתים

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=822

אורות ישראל - הרב קוק

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=861

ובקשר לשאלותיך.

א. אם אנשים חשבו שזה נכון אז כנראה זה נכון- מי ששמע קול אלוקים בנבואה במעמד הר סיני לעיני כל ישראל "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים" , והוא עצמו היה שם וראה את כל האותות ומופתים ביד משה הוא מבין שזוהי מציאות חייו. וכן לאורך מאות שנים חי עם ישראל לאור הדרכות נביאי האמת והצדק.

ב. בתלמוד מסכת קידושין (קידושין לא, א) מסופר על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה, הכיפה כאילו תוחמת את גבולו של האדם, ומזכירה לו שיש מי שהוא מעליו. ובמסכת שבת (שבת קנו, ב), מסופר שהחוזים בכוכבים אמרו לאימו של רב נחמן בר יצחק בעודו תינוק, כי על פי חכמת המזלות ברור להם לגמרי שבנה עתיד לצאת גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמים, וכן שיבקש רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.
ומבחינת ההלכה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שחלק מהחכמים הקפידו שלא ללכת ארבע אמות ללא כיסוי ראש, כדי להתעורר ליראת שמים. ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות ללא כיסוי ראש. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א ב, ו).

ג. התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.
חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים, והוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים - אז הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, אז הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.
המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמיים והארץ, והוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב"ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

- תפילותיהם של האבות והנביאים
למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.
אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב. וענהו ה', שאם יהיו שם עשרה צדיקים ינצלו. אבל לא היו עשרה צדיקים וסדום נחרבה (בראשית יח). יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו להריון, העתירו אל ה' בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו (בראשית כה). יעקב אבינו התפלל לה' שיצילו מיד אחיו עשו שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל (בראשית לב). אחר חטא העגל, עלה חרון אף כנגד ישראל, ומשה רבנו הרבה בתפילות עד שניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (שמות לב). וכשנצטרעה מרים אחותו, עמד והתפלל: "אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ", ונרפאה (במדבר יב). אהרון התפלל על ידי הקטורת - ונעצרה המגפה (במדבר יז). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה' ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן, ואח"כ ניצח (יהושע ז). וכשעלו פלישתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה' בעד ישראל וענהו ה', והכו ישראל את פלישתים והכניעום (שמואל א' ז). דוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה', ותפילותיו הם ספר תהלים. ואחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושהתפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, וקיבל ה' את תפילתו (מלכים א' ח-ט). וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמיים ונענה (מלכים א' יח). וכן אלישע הנביא התפלל לה' שיחיה את הילד של האשה השונמית, והילד חזר לחיים (מלכים ב' ד). וכן חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה' ונענה והבריא (שם כ).
אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה, ששנים רבות היתה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידם התגלה דבר ה' במציאות הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' גם במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א).

ג - פעולתה של התפילה


קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.
כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל מקירות ליבו לה'.
שני סוגי תפילות ישנם, האחד לקיומו התמידי של העולם. ואם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמיים והארץ (ע' תענית כז, ב).
והסוג השני הוא תפילה על דברים מסויימים, כגון שהתרחשה איזו צרה ומבקשים להנצל ממנה, או כדי לזכות בתוספת ברכה.
וכל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי, וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפלה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפלה - אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן זה או אחר.
ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים, ואמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
ולכן צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, וידע שהקב"ה שומע את תפילתו, ובודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך וכיצד.

ג. באופן כללי המצב הנפשי של האדם מושפע מהמאכלים והלכות כשרות נועדו לרומם את המצב המוסרי והרוחני של האדם.

ד. רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" שע"י זה הם משלימים את עצמם ואת העולם וממילא נעשים דומים לבורא שהוא מקור השלמות. הדבקות במקור השלמות היא האושר העליון .

מצוות רבות יחסית עוסקות בנושא המשפחה ובאיסורי גילוי עריות. שלושים ושש מצוות מן התורה מזכיר הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, וזה לא הכל, כי מה שהוא מזכיר בהלכות איסורי ביאה הם רק האיסורים עצמם, אבל ישנה מערכת שלימה של ענישה כלפי העובר על האיסורים הללו, כך שבסך הכל מתוך שש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה, בערך חמישים מצוות עוסקות באיסורי העריות.
אגב, כדאי לציין, שבנושא זה ישנה הסכמה ציבורית המקיפה את כל הציבור הישראלי ללא הבדל בין דתיים לחילוניים. גם המתוקנים שבבני אומות העולם קיבלו על עצמם את העקרונות התורניים הכלליים של איסורי העריות, כפי שבאמת הם מצווים על פי שבע מצוות בני נח. טעם לאיסור עריות
נושא האהבה, בירורה והכוונתה, הוא ללא ספק אחד מהנושאים שמעסיקים ביותר את האדם. ואכן המצווה הכללית והמרכזית "ואהבת לרעך כמוך", אף שהיא מכוונת כלפי הכל, מכל מקום הסבירו המפרשים, שבפועל היא מתקיימת בעיקר כלפי בני המשפחה והחברים, ובצורה שלימה ומלאה היא יכולה להתקיים רק בין בני הזוג הנשואים. יחד עם מצווה חיובית זו אסרה התורה שורה שלימה של עריות: קרובות המשפחה של האיש, קרובות המשפחה של אשתו, אשת-איש, משכב זכור ומשכב בהמה.
לכאורה יכול לבוא אדם ולשאול, מדוע התורה מטילה על האדם איסורים כאלו, מדוע התורה מתערבת ברגשותיו של האדם ואוסרת עליו לגלות אהבה מינית כלפי אנשים מסויימים? הסברים רבים נאמרו לאיסורי העריות, ואף חכמת הקבלה עוסקת באריכות יתרה בנושא זה, שנחשב לאחד משלושת החלקים העיקריים של חכמת הנסתר. אולם אנחנו נזכיר כאן רק את הטעם הפשוט ביותר לאיסורי העריות.
חשוב ואף הכרחי שלכל אדם תהיה סביבה תומכת ואוהבת, מספר בני אדם שהקשר שלו עימם יהיה קבוע ולא נתון לשינויים. הסביבה הקרובה והתומכת ביותר היא, המשפחה הקרובה. ההורים האחים והדודים, איתם האדם משתתף בשמחות, ועימם הוא גם מצליח להתגבר על הצרות והקשיים. אם הגורם המיני היה נכנס לתמונה, על כל המתח והתחרות העליות והירידות הכרוכות בו, האדם היה עלול לאבד את הסביבה הקרובה והתומכת ביותר שלו, והאנשים שצריכים להיות הנאמנים ביותר זה לזה, היו הופכים למתחרים קבועים.
מה היה קורה כשבן היה מתחיל לריב עם אביו על אמו. או ננסה לדמיין איך קשרי המשפחה התקינים היו מתקיימים אם אדם היה צריך לחשוש בכל עת שמא אשתו תתפתה לאחד מאחיה או אפילו לאחיו. וכן איך היתה האשה מסוגלת לחיות, אם תמיד היתה צריכה לחשוש שמא בעלה יתאהב לפתע באחותה או באימה, או אפילו בבתה מנישואיה הקודמים. אם היה מותר לאדם להתחתן עם קרוביו, קרוב לודאי שהמתח המיני היה שובר ומפרק את שלמותה של המשפחה הרחבה, והקשרים בין אחים הורים ודודים היו קשרים של תחרות ומתח מתמיד וחוסר נאמנות.
ואכן מאז שאסרה התורה את כל איסורי העריות, הנושא המיני סולק מהמשפחה ואצל כל אדם הגון ונורמלי אינו עולה כלל לדיון. בזכות זה מסוגלת המשפחה למלא את תפקידה בסיוע רגשי ומעשי לכל אחד מבניה ובנותיה. ואילו אצל משפחה שבה מצוות אלו אינן נשמרות, הרגשות הפשוטים ביותר מתפתחים בצורה עקומה, וכל חייהם הם מנסים להשתחרר מהפגיעה האנושה שגילוי העריות פגע בנפשם. כך אפשר אולי להבין בהבנה פשוטה את הטעם לאיסורי העריות.

- משכב זכור
בעקבות ההלכות ששודרו ברדיו בנושא העריות נשלחה שאלה : מה יחסה של התורה למשכב זכר, או במלים אחרות ליחסים הומו-סקסואליים.
תשובה : יחסה של התורה למשכב זכור חמור מאין כמוהו. כידוע כדי לדעת מהי חומרת העבירה, יש לבדוק מה העונש שקצבה התורה לעובר עליה, ועל פי זה ניתן לדעת מהי מידת החומרה שהתורה מייחסת לעבירה הזו. שהרי ברור שחטא שעונשו מיתה, חמור בהרבה מחטא שעונשו מלקות. ואמנם מכמה סיבות הלכתיות, למעשה כמעט ולא דנו בסנהדרין אנשים למיתה. אבל העונש המכסימלי מלמד מהו היחס העקרוני של התורה. ואם כן העונש החמור ביותר הוא כמובן מיתה, אבל ישנם ארבעה סוגים של מיתה, והחמור מכולם הוא סקילה. וזהו העונש שקובעת התורה למשכב זכר. כמו שנאמר (ויקרא כ, יג) : "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם". וכל מקום שנאמר "דמיהם בם", הכוונה לסקילה. ועוד הוסיפה התורה אזהרה לאיסור הזה (ויקרא יח, כב) : "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". ואדם שהיה חוטא בזה בשוגג, כלומר שלא ידע שהדבר אסור, עונשו היה להביא קרבן חטאת, ומאז שבית המקדש נחרב, בדיעבד התפילה מועילה במקום הקרבנות.
אגב[כדאי לציין שאנשים המודעים לאיסור הזה עוד מקטנות, אפילו אם באופן עקרוני היתה יכולה להתפתח אצלם סטיה שכזו, האיסור החמור סוגר בפניהם כל אפשרות של התפתחות רצון בכיוון הזה, וממילא כוחות האהבה הקיימים בכל אדם, מוזרמים לאפיק הנורמלי של נישואים בעלי תוכן חיובי, שעל ידם זוכה האדם לדבר הגדול מכל, שהוא כמובן הולדת הילדים.]

ברכה והצלחה
אייל משה