דתיים לאומים, חרדים..

בס"ד
שלום לך,

שמחתי לראות את הרצון ואת ההשקעה שלך בבירור דברים כדי למצוא את הדרך הטובה והנכונה ביותר לחיות בה. העלית הרבה נושאים חשובים ואני מקוה שאוכל בעזרת ה' להתייחס לכולם בקיצור, כי אלו נושאים שאפשר לכתוב עליהם (וגם נכתבו עליהם) ספרים רבים. אשמח לקבל כל תגובה או שאלה נוספת.



[א. התייחסות לגופו של עניין, ולא לגופו של מחנה]

דבר ראשון הייתי רוצה להתייחס לגישה הכללית לכל נושא ה"מחנות" השונים. מובא בגמרא שכשאדם עולה לשמים, שואלים אותו "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? ציפית לישועה?" אבל לא כתוב ששואלים אותו "לאיזה מגזר היית שייך? למי הצבעת? איזה כיפה חבשת?". לכן נראה לי שאנו צריכים לעסוק פחות בשאלה "לאיזה מגזר להשתייך" ויותר בשאלה "מה הדבר הטוב והנכון לעשותו". אני חושב שדי ברור שבכל ציבור וציבור של שומרי התורה יש דברים טובים יותר וטובים פחות. אין דרך אחת שהיא מושלמת ושאין לה מה ללמוד מהדרכים האחרות. לכן גם ברור שבכל נושא ונושא אנחנו צריכים לברר לגופו של עניין מה הדבר הנכון לעשותו, ולא להסתפק בכך שבמגזר פלוני מקובל לנהוג בצורה מסויימת. בשאלה שלך העלית הרבה עניינים שונים שכל אחד מהם ראוי לדיון בפני עצמו, ואי אפשר לכלול את כולם תחת כותרת אחת.



[ב. ה' הוא המלך]

כשאנחנו באים לברר מה הדבר שנכון לעשותו, אנחנו באים לברר בעצם מה רצון ה'. חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו, כדי להבין שאין לנו מקורות סמכות אחרים מלבד רצון ה', שאמור לכלול בתוכו את כל הדברים החיוביים בחיים. לכן אגב אני לא כ"כ אוהב את המושגים "דתי-לאומי" או "ציונות-דתית" שמשתמעים כאילו יש את עבודת ה' ויש גם "עוד משהו". ובאמת לצערנו ישנם אנשים רבים שחיים בשני עולמות: עולם ה"דת" ועולם התרבות החילונית. החיים הכפולים האלה יוצרים הרבה התנגשויות שהתורה פעמים רבות מפסידה בהן. לכן הבסיס לכל השקפת העולם שלנו צריך להיות ש"ה' הוא המלך" ואין עוד מלבדו.



[ג. נאמנות שלמה לתורה ולמצוות]

הרובד הבסיסי ביותר של רצון ה' יתברך מאיתנו, הוא כמובן התורה והמצוות שקיבלנו ממנו. לכן המשמעות הבסיסית ביותר של הנאמנות לרצון ה', היא שעלינו לשמור את התורה ואת מצוות ה' בצורה הטובה ביותר שאנו יכולים, ולהתרחק מכל מכשול בעניינים האלה. ואם יש מקומות שלא מקפידים בהם על דברים מסויימים, זו באמת בעיה שצריכה תיקון. מצד שני חשוב לברר בדיוק מה התורה מחייבת אותנו ומה לא: למשל יש חיוב על בנות להתלבש בצניעות, אבל מעיקר הדין אין איסור ללכת בלי גרביים או בחצאיות ג'ינס וכו'. לכן חשוב לברר דברים כדי שלא נימָצא מוציאים לעז על אנשים שנוהגים כדין.



[ד. חלק מהאידאל של התורה הוא תיקון המציאות]

אמנם, בקיום המצוות כשלעצמו אין די. אחד הכללים החשובים בעבודת ה', הוא שהמצוות אמורות להתקיים בתוך [מציאות] מסוימת. למשל, אדם יכול לקיים את רצון ה' גם כשהוא בריא וגם כשהוא חולה. האם נאמר שמשום כך לא איכפת לתורה אם האדם בריא או חולה? ברור שהתורה מעדיפה שהאדם יקיים את רצון ה' מתוך מצב של בריאות, ולכן השתדלות לחיות בצורה בריאה היא קיום של רצון ה' גם אם זה לא נחשב "מצוה".

באותו אופן, אפשר לראות מהתורה שכל ההתייחסות שלה היא למציאות שבה עם ישראל חי בארץ ישראל, שיש לו בה שלטון ממלכתי וצבא, שאנשים עוסקים בכל המקצועות וכו'. את דגם החיים הזה אפשר לראות כמעט בכל פרשה בתורה, ואביא כדוגמה רק פסוק אחד: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי, לַעֲשׂוֹת כֵּן [בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ"].



[ה. קיום המצוות במציאות לא שלמה הוא חלקי וחסר]

מההבנה הזו עולות כמה מסקנות: ראשית, עולה ממנה שקיום מצוות התורה במציאות שונה מזו שהתורה מדברת עליה (למשל בחוץ לארץ, או בארץ תחת שלטון נוכרי ולא בצורה ממלכתית) הוא קיום חלקי וחסר של רצון ה' גם אם המצוות נשמרות בנאמנות ובדקדוק. הדבר מגיע עד כדי כך, שעל הפסוקים המדברים על הגלות, אומרים חכמים כך (ספרי דברים פיסקא מג): "'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם' וגו' - אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים". משמע מדברים אלו, שכל משמעותה של עבודת ה' בחוץ לארץ היא כהכנה ותזכורת בלבד לעבודת ה' בארץ ישראל שהיא התכלית.



[ו. תיקון המציאות הוא חלק מעבודת ה']

שנית, מהבנה זו עולה שכל הפעולות שנעשות לתקומת עם ישראל, לעלייה, ליישוב הארץ ולבניינה במובן הרחב ביותר של המושג - כולן חלק מעבודת ה' כי הן יוצרות את הכלים שרק בתוכם יכולה התורה להתקיים בשלמות. החת"ם סופר זצ"ל (בחידושיו למסכת סוכה) השווה את עבודת האדמה בארץ ישראל להנחת תפילין(!) וכתב שכשם שא"א לומר "לא אניח תפילין כי אני לומד תורה" כך א"א לומר "לא אעסוק בעבודת האדמה כי אני לומד תורה". ובמקום אחר כתב שכך הוא גם בכל העבודות והמקצועות שמועילים לחיי הכלכלה בארץ. לכן אין זה נכון לומר ש"רק לימוד התורה חשוב וכל השאר הבל". נכון שהתורה היא העיקר, אבל גם כל העיסוקים המועילים האחרים הם טובים וחשובים והם לכתחילה ולא בדיעבד, ומי שליבו נוטה אחריהם צריך לדעת שזה רצון ה' ממנו, ועליו לשלב את לימוד התורה ביחד איתם. ודבר זה נכון גם בחיי האדם הפרטי: כל פעולה חיובית וכשרה שהאדם עושה כדי להיות בריא יותר, שמח יותר, בעל נפש עשירה יותר וכו' - אם הוא עושה זאת לשם שמים, יש בכך משום עבודת ה'.



[ז. הגשמיות היא הכלי לרוחניות, ואינה צריכה לסתור אותה]

שלישית, מכאן עולה הבנה כללית יותר בכל מה שקשור ליחס בין הרוחניות והגשמיות בעולם. ישנה הבנה רווחת שאנחנו נמצאים בעולם במאבק בין רוחניות וגשמיות, ושרוחניות = טוב וגשמיות = רע (או לכל היותר – הכרח). ההבנה הזו גורמת לאנשים ולציבורים מסויימים לזלזל בגשמיות, ויש כאלה שהיא מביאה אותם ליחס שלילי דוקא כלפי הרוחניות, כי הגשמיות חשובה בעיניהם והם מרגישים שלזלזל בה זה דבר לא נכון. אבל ממה שראינו יוצא שהגשמיות היא כלי שבתוכו מופיעה הרוחניות, כי האידאלים הרוחניים יכולים להתקיים בשלמותם רק בתוך מציאות גשמית מתוקנת ומפותחת. ולכן לגשמיות בתור שכזו – יש חשיבות (רוחנית!) משל עצמה. הגשמיות היא שלילית רק אם היא מנותקת או מתנגשת עם הרוחניות.



[ח. השלכות של ההבנה הזו על החיים שלנו]

להבנה הזו יש השפעה עצומה כמעט על כל תחום בחיים שלנו: למשל יוצא ממנה שאנחנו צריכים לטפח כל כשרון חיובי שיש בנו, ולכבד כל רצון וכל נטיית נפש חיובית שיש לנו, גם אם הם לא רוחניים באופן מובהק. לגבי כל הנושא של תיקון המידות, יוצא ממנה שאנחנו לא צריכים לדכא מידות לא טובות שיש בנו, אלא להבין שכל המידות הללו נובעות מכוחות נפש שהם חיוביים בעיקרם, וצריך רק לכוון אותם לאפיקים הנכונים. ובאופן עמוק יותר יש לזה השלכה גם לגבי הקשר שלנו עם ה': יש גישות שאומרות שכדי שה' יהיה גדול אנחנו צריכים להקטין את עצמנו כמה שיותר. אבל האמת היא שהאדם על כל הכוחות שבו מבטא את מידותיו של ה', ולכן דוקא ככל שהאדם יהיה גדול ובעל עוצמות גדולות יותר כך כבודו של ה' יגדל.



[ט. השלכות של ההבנה הזו על הבנת התהליכים בדורות האחרונים]

רביעית, מהדברים הללו עולה הבנה מחודשת של מושג הגאולה ושל הבנת התקופה. אמרו חז"ל ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". לכאורה קשה להבין את זה: האם כל עניינם של ימות המשיח הוא שאז תהיה לנו יותר רווחה גשמית?! אבל לפי מה שהסברנו זה מובן: ימות המשיח אלו ימים שבהם עם ישראל יחזור לצורה הטבעית של חייו, כעם חופשי על אדמתו, ורק אז התורה תוכל לחזור ולהתקיים בצורתה המלאה (וכמובן שיהיו לזה גם משמעויות רוחניות גדולות ונפלאות, כמו חידוש הסנהדרין, הנבואה וכו'). לכן מובן מדוע אנו מוצאים בחז"ל וגם בדברי רבותינו האחרונים התבטאויות על כך שפריחתה המחודשת של ארץ ישראל היא סימן להתחלת הגאולה.

(אגב, במה שכתבת שאין רשות לקבוע חגים חדשים, אין לזה שום מקור, ולהיפך - מובא בהרבה פוסקים שקהל שזכו לישועה והצלה מצוה עליהם לעשות יום שמחה ולומר הלל. וקל וחומר אנחנו, שזכינו גם לעצמאות, גם להתחלת הגאולה וגם לניצחון במלחמות והצלה ממוות לחיים).



[י. הבנת הגורמים לחילוניות ולעזיבת התורה]

חמישית, מכל הנ"ל אנו יכולים להבין טוב יותר כיצד יש להתייחס לחילוניות שפשׂתה בעם ישראל ב-150 השנים האחרונות. אנו יכולים להבין שאין מדובר במצב שבו מיליוני יהודים החליטו סתם כך לפרוק עול, אלא במצב שבו העולם החל להשתנות כחלק מתהליך הגאולה: כוחות החומר (המדע והטכנולוגיה) החלו להתפתח, עמים שונים קיבלו עצמאות, החלו לפרוח אידאולוגיות שונות שדיברו על תיקון העולם, על דמוקרטיה ועל זכויות האדם, וגם נוצרו תנאים חדשים בארץ ישראל שאיפשרו עלייה והתיישבות מחודשת. מצב זה היה יכול להיות בסיס להתחדשות כוללת של עבודת ה' ברוח הדברים שכתבתי קודם - עבודת ה' של ימי גאולה, שבה הכוחות הגשמיים המתפתחים משמשים ככלי לרמות גבוהות של קשר עם ה'. אולם כיון שהתחדשות כזו התמהמהה לבוא, הרבה אנשים החליטו לעזוב את התורה שנתפסה ככובלת את האדם, וכמתנגדת לחופש, לחיים טבעיים ובריאים, להשכלה, ליוזמה והשתדלות בתחום הלאומי וכו'. זה היה התהליך שאת פירותיו הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.



[יא. דעת הרב קוק זצ"ל]

לכל הדברים שכתבנו עד עכשיו ישנם מקורות רבים ונאמנים בתורה שבכתב, בדברי חז"ל, הראשונים והאחרונים, בתורת הקבלה ובדברי גדולי החסידות (אני לא מביא כאן מקורות, הן בגלל מיעוט ידיעתי והן בגלל שגם ככה הדברים ארוכים הרבה יותר מדי). אולם הרב קוק זצ"ל היה הראשון בדורות האחרונים שפיתח אותם לכדי שיטה מסודרת שנוגעת כמעט בכל תחומי החיים של האדם הפרטי ושל הכלל. כמסר לציבור הרב קרא בראש ובראשונה ללימוד מסודר של פנימיות התורה: אגדה, טעמי המצוות, מוסר וחסידות וגם קבלה לראויים לכך. בכוחו של לימוד זה להפוך את עבודת ה' למשמעותית ועמוקה יותר, באופן שהיא תוכל לכלול בתוכה את כל ההתפתחויות החדשות של המדע, הלאומיות, הרצון בחופש ובהתחברות אישית, ההומניזם החדש וכו'. עבודת ה' שמיוסדת על שטחיות ועל הֶרגל, טען הרב, לא תוכל להתמודד עם האתגרים הללו. ההתחדשות בעבודת ה' אמורה בסופו של דבר להוביל גם לחזרה בתשובה, שכן הסיבות לכפירה כבר לא תהיינה קיימות. מעבר לכך הרב קרא גם לעלייה לארץ ישראל ולפיתוח בפועל של חיים שלמים ע"פ התורה בכל התחומים. כיון שהרב ראה בכך ערך של קדושה, הוא קירב את אלה שעסקו בישוב הארץ גם אם היו חילונים. וסבר שבתנאים מסוימים יש לשתף איתם פעולה בעניינים אלה. עניין זה היה מבוסס גם על השקפתו הכללית שה"סגולה" והקדושה העצמית שבכל יהודי חשובה לא פחות ממעשיו הגלויים.



[יב. מה לא אמר הרב קוק]

חשוב מאוד להדגיש, שכאשר אנחנו מדברים על שלום בין הקודש והחול, אנחנו מדברים על מצב אידאלי שבו החול מתוקן ומותאם אל הקודש. אבל כאשר החול מנותק מהקודש, הוא מתדרדר בסופו של דבר לקלקולים נוראים, וכבר הרב קוק עצמו התריע מפני תהליך כזה. ואכן כיום, תרבות החול שמחוץ לתורה היא מקולקלת בצורה שלא תאומן, וכל שומר נפשו ירחק ממנה. הקלקולים מופיעים בפוליטיקה ובמדיניות, בצבא, במשפט, באקדמיה, בתקשורת, בספרות, בקולנוע, בפריצות ובהרס חיי המשפחה, בנהנתנות קיצונית, ב(חוסר ה)חינוך וכו'. מול תרבות כזו אנו במלחמה. את תרבות החול המתוקנת אנחנו צריכים לפתח באופן עצמאי, בלי לנסות כלל להתאים את עצמנו לנורמות המקולקלות של התרבות החילונית.

גם לגבי עצם שיתוף הפעולה עם אנשים שאינם שומרי תורה, הרב קוק היה מסוייג למדי ובחן כל דבר לגופו.

הדברים הללו נכונים גם לגבי שאר הנושאים שהתייחסנו אליהם לעיל: נכון שבאופן עקרוני אנחנו נותנים מקום לכל רצון חיובי, לכל מידה בנפש וכו', אבל האיזון הנכון בין הדברים דורש מאיתנו פעמים רבות לוותר על דברים מסוימים ואפילו להילחם עם עצמנו, וצריך להיות מודעים ומוכנים גם לכך.



[יג. הרב קוק וה"חרדים"]

כמו שאמרנו, לכל הדברים האמורים לעיל ישנם מקורות רבים. אולם ברוב שנות הגלות הם פשוט לא היו רלוונטיים, כי עם ישראל היה עסוק באותן תקופות בעיקר בהישרדות פיזית ורוחנית, ובשימור גחלת התורה והמצוות שלא תכבה. אמנם התפללו כל העת ל"תיקון עולם במלכות ש-די", אבל כמעט שלא היתה דרך לבצע את זה למעשה. גם בכל מה שקשור לתיקון המציאות של הפרט - פיתוח ההשכלה, כוחות הגוף והנפש וכו' - האפשרויות היו מועטות מאוד, והיתה כרוכה בהן גם סכנה גדולה של התבוללות והיטמעות בתרבות הגויים. זו הסיבה המרכזית שדרכו של הרב קוק נחשבת "חידוש". אולם באמת זו דרך המלך של היהדות, ולא הרב קוק הוא זה שחידש, אלא המציאות היא זו שהשתנתה באופן שהתאפשר להתחיל "להחזיר עטרה ליושנה".

למעשה, כמעט בכל העניינים ניתן לראות ברב קוק את ממשיך דרכם הישיר של גדולי ישראל בדורות שעברו. בעניין העליה לארץ ויישובה בדרך התורה, למשל, תמכו כמעט כל גדולי ישראל בדורות האחרונים (הגר"א ותלמידיו, הבעש"ט ותלמידיו, החת"ם סופר, הנצי"ב מוולוז'ין, החפץ חיים, האדמו"רים לבית גור ועוד ועוד, ואפילו הרב זוננפלד שהיה בר-פלוגתתו של הראי"ה קוק). בעבודת ה' האישית, כמעט כל דברי הרב לקוחים מדברי הבעל שם טוב ותלמידיו. בעניין הפתיחות לענייני החול קדם לרב קוק הגר"א, וכן הרש"ר הירש ושיטת "תורה עם דרך ארץ". למעשה הנושא היחיד שבו היתה התנגדות לדרכו של הרב היה דרכו לקרב את החלוצים החילוניים ולתמוך בתנועה הציונית. אולם גם בעניין זה היו כמה וכמה מגדולי ישראל שהלכו בדרך זו (הרב ריינס, הרב מוהליבר, רבה של וילנא הרב שלמה הכהן, הרב יהוסף זכריה שטרן משאוויל שהיה מגדולי תלמידי החכמים בדורו, וכן האדמו"ר מאוסטרובצה, והאדמו"רים לבית רוז'ין שהיו קרובים מאוד לדרך זו). דבר שלא כ"כ ידוע הוא, שבזמן המחלוקת בין הרב קוק לבין הרב זוננפלד, רוב אנשי הישוב הישן בירושלים ורבים מהרבנים עמדו לצדו של הרב קוק (כך העיד האדמו"ר מגור שביקר בירושלים באותה תקופה). גם המתנגדים, רובם ככולם כיבדו מאוד את הרב כאחד מגדולי הדור, ורבים מהם מחו בתוקף על מעשיהם של שועלים קטנים שהעזו לבזות את הרב ולזלזל בו (למרבה הצער התופעה המכוערת הזו נמשכת עד היום, ככתוב "ובני קורח לא מתו"). מכל מקום, הטענה כאילו הרב "המציא דרך חדשה שכולם התנגדו לה" איננה מתיישבת כלל עם המציאות.

יש כמה סיבות מדוע דרכו של הרב בסופו של דבר לא התקבלה ע"י כלל שלומי אמוני ישראל. הסיבה הראשונה והפשוטה היא ההרגל, שמנע את ההתחדשות בדרכי עבודת ה' שהיו נהוגות בזמן הגלות. החוסר בלימוד ענייני האמונה הוביל לכך שגם אצל אנשים גדולים, ההגדרות הבסיסיות של עבודת ה' היו מבוססות על "מצות אנשים מלומדה", ורבים מהם לא טרחו לבדוק אותן מחדש לאור המציאות המשתנה. סיבות נוספות היו חיצוניות: הסחף של ההשכלה והרפורמה ואחר כך של החילוניות, והמצב המדורדר שאליו הגיעה החילוניות היום, גרם וגורם לרבים להיות עוד יותר חשדניים לגבי כל (דבר שנראה כ)חידוש. המלחמה של מנהיגי היישוב והמדינה בכל דבר יהודי, הוסיפה לרצון להסתגרות. גם השואה הנוראה שהחריבה את מרכזי התורה באירופה, הובילה לכך שבמשך עשרות השנים הבאות עיקר עיסוקו של עולם התורה היה בשיקום עצמי, ואיש לא מצא פנאי או חשיבות כלשהי באתגרים נוספים. גם הרמה הדתית הירודה של אנשי ה"מזרחי" הביאה להתנגדות גורפת כלפי דרך זו. באופן כזה הגענו למצב שבו היום הציבור המכונה "חרדי" משתדל להחזיק בכל כוחו בתורה, במצוות וביראת שמים, אבל לשם כך הוא מבטל לחלוטין ערכים רבים וחשובים אחרים: תיקון והרחבה של המציאות ושל העולם הגשמי, בניין הארץ, צבא, השכלה כללית, פיתוח הכשרונות האישיים, אמון בטוב הבסיסי שבאדם ועוד.



[יד. הרב קוק ו"המזרחי"]

אמנם, היו משלומי אמוני ישראל שהגיבו בדרך אחרת. היו כאלה שראו את החשיבות שבערכים הללו, ולכן רצו לאמץ אותם ביחד עם התורה והמצוות. אבל כיון שעבודת ה' שלהם לא היתה מפותחת מספיק כדי לכלול בתוכה את כל הערכים האלה, נוצר בחייהם מין "שעטנז" של ערכים: תורה ומצוות לחוד, וציונות, עבודה ותרבות כללית לחוד. אנשים אלו היו רוב מניינה ובניינה של ה"ציונות הדתית" (על אף שבין מנהיגיה היו גדולי תורה כדוגמת הרב ריינס), החל מראשית התנועה הציונית, עבור דרך הקמת "המזרחי" בשנת תרס"ב (1902) ועד עצם היום הזה. ראוי לציין שהרב קוק מעולם לא היה חבר במזרחי, וגם היה מסוייג מאוד כלפי השותפות הרשמית עם התנועה הציונית (הוא רצה להקים הסתדרות ציונית אלטרנטיבית בשם "דגל ירושלים", ניסיון שלא הצליח). במשך השנים היו חיכוכים רבים בתוך המזרחי ויורשתו המפד"ל על הרקע הזה, שלפחות בארבעה מקרים הסתיימו בפילוג.



[טו. סיכום]

"ההבלטה של שני השמות הללו, וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים - שכל אחד מהם יתאמר לאמר 'אני הנני ממחנה זה', השני אומר גם הוא 'אני הנני ממחנה זה', וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו - הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים...

ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון - כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור [האחדות] האלקית הקדושה, המוכרחת להיות שורה על ישראל הגוי [כולו], הרי היא כמו מתעלמת מעינינו...

הננו צריכים להחליט, כי כח כמוס של הַצעדה (=צעידה, התקדמות) לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא.

נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי.

נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים. ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". ("מאמרי הראי"ה" עמ' 76-77)



כל טוב,



יוסף

yosefrez@gmail.com