דחוף ממש- כמה שאלות קטנות!

1.הפסיעה אחורה לאחר תפילת עמידה, באה כמחווה של כבוד להקב"ה. אנו עושים מה שהיה נהוג כאשר אדם היה מסיים פגישה בה היה עומד לפני מלך, הפרידה מן המלך הייתה נעשית בצעידה לאחור, כאשר איננו מפנה את גבו אל המלך, כדי לא להראות זלזול במלך. לאחר הצעידה לאחור, אנו רוצים להראות כי באמת איננו רוצים כלל "להפרד" מן הקב"ה, לכן אנו חוזרים אל המקום בו עמדנו בשעת התפילה.
2.בארבעים שנות ההליכה של עם ישראל במדבר סיני, לקראת הכניסה לארץ כנען, ירד בוקר בוקר "מן", חוץ מאשר בשבת. ה"מנה" של שבת ירדה יחד עם המנה של יום שישי. זכר לכך, אנו מניחים שתי ככרות לחם/ חלה שלמות בכל סעודה בשבת. הטבילה במלח נעשית בגלל הנורמה, שאכילת פת הייתה נעשית תמיד בטבילת הפת במאכל שנותן לה טעם כלשהו (רוטב כלשהו). נורמה זו, יחד עם הרצון לזכור את בית המקדש החרב, שאנו משתוקקים לבנייתו המחודשת, הביאו את המנהג לטבול את הלחם במלח, שכן על הקרבנות נאמר "וכל מנחת קרבנך במלח תמלח" וכן "על כל קרבנך תקריב מלח". היום, בעצם, אין צורך לטבול את הפת במאכל נותן טעם, שכן בתהליך האפיה מוסיפים ללחם/ חלה מלח, אך המנהג היפה, לזכור את בית המקדש, על ידי הטבילה במלח- נשאר על כנו.
3.סוגים שונים של קדיש יש, לפי המקום בתפילה בו הוא נאמר. לדוגמא: אחרי תפילת "עמידה" אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל ברצון ("תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל"= תתקבל תפילתם ובקשתם של כל עם ישראל...) וכן- אחרי קטע של לימוד (פיטום הקטורת בו יש מקורות מן התורה שבעל פה) מבקשים בקשה מיוחדת על תלמידי החכמים (על רבנן, ועל תלמידיהון...דעוסקין באורייתא...)