גזל מפלשתינאים

שלום לך

לענ"ד, את שליבך אמר לך - זהו הדבר הנכון, ולצערי, חבריך הביינישים - יצרם הטעה אותם להורות לעצמם היתר.
הדבר הזה הוא גזל. וכי מה בכך אם אדמת ארץ ישראל שייכת לעם ישראל? הרי מותרת בארץ ישיבת גרים-תושבים. וכי יעלה על הדעת שיבולם הפקר? ומה בין זה לבין יבול של יהודי? הרי הארץ שייכת לכלל ישראל, ואם כן, כל יבולי הארץ שייכים גם לי מתוקף היותי חלק מכלל ישראל, ומעתה יהיה מותר לי לקחת ככל העולה על רוחי...
אלא שאין הדבר כן. אין קשר בין בעלותינו הלאומית על הארץ לבין רכוש הערבי שנמצא עליה, שהוא רכושו. גזל הגוי אסור:
אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן. ואפילו אם הנכרי ציער את הישראל (צער שלא שייך בו תשלומין). (שו"ע הרב, חו"מ, הל' גזלה וגנבה, א)
וכשם שאסור ליהנות בדבר הגזול בודאי אלא לאחר יאוש ושינוי רשות, כך אסור ליהנות בדבר הגנוב. ואפילו אינו גנוב בודאי אלא שחזקתו גנוב. (שם, כ)
כי באיסור גזלה וגנבה אין הפרש כלל בין ישראל לנכרי שלא נאמר רעך אלא בעושק לבדו שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול (שם, כג)

מלבד איסור גנבה, נראה לי שיש פה ענין נוסף, והוא הנורמות המוסריות שלנו כצבא. דווקא מכח זה שהארץ לנו היא, עלינו להראות שאנו נמצאים שם כבעלי בית הנלחמים למען ערכים טהורים, ולא כשודדים לעת מצוא. ייתכן ובזה יש לנו מה ללמוד מן הגויים. הצנחן יואל פלגי (מהקבוצה של חנה סנש), כותב משמו של פרטיזן יגוסלבי, את אשר התרחש בקבוצתו, לאחר שהתקיפו והשמידו מחנה גרמני:
"בעוד אני עוסק במלאכתי (ניתוח הפצוע), קולות ניצים עלו באזני. קרבתי למקום וראיתי ארבעה אנשים עומדים מול פארו (סנדלר עני, פרטיזן), עם הרובים ביד ומתעתדים לסיים את הויכוח בדרך הקלה ביותר. ומעשה שהיה כך היה: פשטו על החללים ומצאו אצלם כסף, טבעות, שעונים - לקצין שעון זהב, ואף שיני זהב בפיו. האנשים חמדו את האוצר הרב הזה, אך פארו התנגד להם בנשק.
הגיע הזמן - טען - להוכיח לעולם כי לוחמי-חופש אנחנו ולא שודדים. יבואו וימצאו את ההרוגים בלי נשק ובלי מדים, אך עם טבעות-זהב ושעונים, ואז אפילו הנבזים שבהם יתחילו לכבדנו.
ידעתי כי משפחתו של פארו רעבה ללחם ובטבעת-זהב אחת היה יכול לשבור את רעבונם. אך לפארו היה חשוב יותר שמו הטוב של הפרטיזן. הוא הורה את הדרך כיצד להפוך לתנועה גדולה, מכובדת.
מאז חלו שינויים כבירים. פארו איננו עוד ביער, חזר לפטיש-הסנדלרים שלו, חולה הוא והחורף עשה שמות בגופו. אינו מסוגל עוד להלחם, אך טוב ונועיל הוא לנו מאין כמוהו ומשמש לנו מקשר. מאותו יום בו העדיף את טובת הענין על פני האינטרסים הפרטיים שלו, טני מאמין בו אמונה עיוורת.
תוך סיום הסיפור התקרבנו לביתו של פארו. התבוההתי בסנדלר הכפרי הזה שאת פרשת-חייו שמעתי זה עתה. פנים פשוטים, גסים, בלתי-מגולח, נראה מאוד לא מפותח מבחינה שכלית, ועם כל זאת - מדינאים רבים, קברניטי עולם יכולים לקבל ממנו לקח טוב בתבונה פוליטית..." (רוח גדולה באה, עמ' 95-96)
ואני מוסיף - אף לקח בהתנהגות מוסרית ניתן ללמוד מן הסנדלר הגוי.

שנה טובה

ידידיה צוקרמן