שאלה
שלום,
לפי מה שהבנתי מדברי הר' קוק ב"מוסר אביך" בפירוט מידת הגאווה, הוא כולל דיבורים של האדם על דברים טובים שעשה או הצלחות שלו כחלק מהאיסור שבגאווה, וגם אם האדם לא חושב שזה יביא אותו לידי גאווה יש בזה סכנה, וניתן להתיר רק לחכמים גדולים שיש בדבריהם אלו משום ללמד את הציבור ולקדם אותו.
הר' לא מזכיר דיבור מתוך שותפות בין חברים. האם גם בדיבור בין חברים, שכולל מן הסתם גם דברים טובים שיוצא לך לעשות, וגם הצלחות יש איסור? נשמע מוזר שנעשה סלקציה לפני שאנו משתפים חברים במה עובר עלינו..(ברור לי שאין לספר מתוך התנשאות או "כוחי ועוצם ידי עשה לי..", אני מתכוונת לשיתוף תמים בשאיפה למודעות פנימית של תחושת שליחות וענווה).
תודה רבה,
דניאלה
תשובה
אם תעייני בדברי הרב קוק, ב"עולת ראי"ה", על "מודה אני", תמצאי כי הרב אינו חושב כי על האדם להרגיש עצמו כי הוא "אפס", "אינו שווה כלום", תפיסה עצמית כזו מביאה את האדם למצב כי לא יעשה כלום, לא ימתא את חובתו לתרום את חלקו בעולם. מה שנדרש מן האדם הוא להיות מודע לעצמו, ליכולותיו, למעשים חיוביים שכבר עשה, אך לא להתנשא בגלל מה שעשה. לא "לחשוב את עצמו", אלא- להיות עניו, ולדעת כי מה שעשה- עשה בזכות הכוחות שקיבל מהקב"ה, וכמעט ברור כי לא עשה את כל מה שהיה יכול לעשות באותם כוחות שנתן לו הקב"ה.
חג שמח.