בישולי חילוניים

שלום
[לדעת רוב הפוסקים מותר לאכול]וכ"כ האג"מ (יו"ד מה, מו)וצי"א (ט, מא) ויבי"א (ח"ה יו"ד סי' י ),
ויש מחמירים, שו"ת תשובות והנהגות (ח"ג, רמז).

[מקורות:] אמנם בגמ' (חולין ה: ועירובין סט:) נאמר שהמחש"בפ חשוד לעבור על כל התורה ונחשב למומר מפני שחילול שבת שקול כע"ז, ולכן הוא אינו יכול לבטל רשות (לעניין עירוב), ואין מקבלים ממנו קרבן, ואסור לאכול משחיטתו. וכן פסקו הרמב"ם והשו"ע. אך נחלקו הפוסקים לגבי מחללי שבת שבימינו ולדעת רוה"פ דווקא עזות הפנים לחלל שבת בפרהסיא, מלמדת על כפירה במעשה בראשית, אבל המחלל בצנעא, או אפילו בפרהסיא אלא שהוא בוש מלחלל בפני אדם גדול (עירובין סט) הרי שהוא מודה באופן עקרוני במצוות השבת ואינו כופר במעשה בראשית ולכן הוא לא נחשב כמומר (חת"ס ח"ו, פ"ג ורוב האחרונים בסי' שפה ). וממילא יש מקום להקל במחללי שבת לתיאבון המקיימים מצוות אחרות (אג"מ ח"ד יו"ד, נח ואו"ח לג. חת"ס ח"ו ' פ"ג גיטין כג:), וכ"ש בימינו שרבים מוגדרים כתינוקות שנשבו, והפרהסיא הכללית היא של חילול שבת ולכן היא לא מהווה מדד להעזת פנים וכפירה (מלמד להועיל או"ח א כט. בניין ציון כג שד"ח מערכת מ כלל פו. מהרש"ם א, קכ"א. ג, ה.)

ויש חולקים וסוברים שעצם חילול השבת חמור מצד עצמו ולכן אין להקל גם אם עושים כן לתיאבון ושומרים שאר מצות ש"ך (יו"ד קיט ס"ק מג), מנחת אלעזר (ח"א, עד) רב פעלים (ב יא, ג יב) אחיעזר (סי' כג), יבי"א (ח" י בהע' על ר"פ או"ח ג יב )

[לגבי בישולם נוהגים להקל כנראה מפני שבעוד שגזירת יינם הייתה קשורה גם ליין עצמו שמא ניסכו ועל גביו הוסיפו את חשש החתנות, הרי שגזירת בישול לרוה"פ הייתה רק מחשש חיתון שאינו שייך במחש"בפ ולכן אם אין בעיית כשרות מותר לאכול מבישולם אג"מ (יו"ד מה, מו) צי"א (ט, מא). ויש מחמירים לאסור את בישולם מפני שחכמים לא חילקו בגזרתם והם בכלל כי יסית (ר"ן בחולין ד) מהרי"א (יו"ד לא) ערך השולחן (יו"ד קיב ב) מהר"ם שיק (או"ח רפא) ואינם חוששים להכשיל אחרים.]

פירוט:
בשו"ת מלמד להועיל (א, כט) הוסיף שבימינו גם הפרהסיא לא מבטאת עזות וכפירה מפני שהרוב מחללים שבת והיחיד חושב שאין זו עבירה גדולה כ"כ ושאין סיבה לעשותה בצנעה וכ"מ מדברי מלכיאל (ח"ב טו, ו). וכ"כ בהתעוררות תשובה (א, יב) שאנשים לא מבינים חומרת השבת, בדומה למה שכתבה שו"ע (חו"מ, לג) שחילול שבת במלאכת קשירה אינו פוסל לעדות מפני שהדבר לא נתפס בעיני הציבור כדבר חמור.

ומעין זה כתב מרן הראי"ה קוק (באיג' קלח עמ' קע-קעא ובח"א סו"ס פט) שהחשוד על העריות לא נפסל לעדות כשהוא אנוס מצד יצרו וכגון שהשפחה משדלת לזנות (ע"פ תוס' סנהדרין כו: וגיטין מא:) והוא הדין לגבי ה"שפחא בישא" של זרם הזמן (הקדמת תיקוני זוהר ) שנתנו לה מן השמיים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה, - הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. וניתן ללמד זכות שרבים מרעועי הדעות שבימינו הם קרובים לאנוסים מפני שיבושי הדעות ומיעוט השפעה לברר דרך הישרה לנבוכים (והרצי"ה הפנה לשו"ת מהר"ם מלובלין סי' טו, ובפרט בזמנינו זה שרבים נכשלים בעברה זו שאין להחשיבה כמומר לתיאבון ועיין פלא יועץ בערך "חוב" ). ובשיחות הרצי"ה (ניצבים וילך עמ' 467- 468 ) באר שלהכעיס פירושו שמכיר במציאות ה' וכועס על שנמנעת ממנו תאוותו ולכן הוא עושה מכעיס אך כיום בגלל בילבולי דעות תקנתם קלקלתם, אין אמונה באל וממילא אין את מי להכעיס (הכעסת הדתיים היא בעיה של מידות, בין אדם לחברו ) ואולי יש מיעט קטן ביותר של מכעיסים

ובשו"ת בניין ציון (סי' כג) כתב שלרובם חלול שבת נעשה כהיתר ואולי יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שכופר בשבת דהיינו בבריאה ובבורא - וזה מודה ע"י תפילה וקידוש. והוב"ד להלכה בשדי חמד (מערכת מ כלל פו) וכ"כ בשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' כ"א), ומהרש"ם (ג, ה. א, קכ"א), ורשב"ן (סי' צ ).

וי"א שכל שלא העידו עליו בבי"ד אינו נחשב מומר (יהודה יעלה יו"ד, נ) ואבני צדק (יו"ד, ס) וזכרון יהודה (א צט) ומלמד להועיל (סי' כט) ופרי השדה (א, סב) ומהרש"ם (ו, ד) והרעק"א (בהגהותיו לסי' רס"ד). והב"י (אה"ע מב) והוב"ד בשו"ת מהרש"ם (ג, סו) והוסיף – ובפרט היושבים בערים הגדולות כהיתר חשיב להו.

ובשו"ת מלכי בקודש ח"ב (עמ' קמג) כתב שהמחש"בפ לתיאבון אינו מומר ואמנם בשו"ע יו"ד ב כרכם יחד "המכעיס והמח"שפ" ולא חילק בין תיאבון לבין להכעיס - ובאמת זו לשון ר' ירוחם אך ברמב"ם וברא"ש הלשון שונה.

ביבי"א (ח"י בהע' על שו"ת רב"פ ח"ג או"ח יב. והוב"ד בילקו"י הל' כאו"א פ"ז) חלק על דברי המלכי בקודש וכתב שדבריו אינם נכונים כלל ומחש"בפ אפ' לתיאבון נקרא משומד לכה"ת וכ"כ המאירי (בחולין ב). ששחיטו נבילהגם אם ישראל עומד ע"ג. וכ"כ הב"י (יו"ד ב, ורסח) שאפ' מחש"בפ לתיאבון כעכו"מ. וכן מוכח מהרמב"ם (הל' תשובה ג, ט) ותבואו"ש (ב, כט ע"פ תוס' חולין יד) ומהר"ם שיק (חו"מ סא, א) ושם משמעון פולאק (אהע"ז ס"ס יב). וספר שמלה חדשה (ב, טו) ואישתמטיתיה דברי הפוסקים.

וביבי"א ח"ז (סי' טו) כתב שהגאון ר' משה קליערס בשו"ת מורשת משה (חאו"ח ס"ס ו) חלק על הבנין ציון הנ"ל, מפני שגם רש"י (חולין ה א) שכתב שהמחלל שבת בפרהסיא הוי ככופר במעשה בראשית לא בא אלא להסביר את הטעם שהשוו דבר זה לעובד ע"ז, אבל לאחר שעשאוהו כעכו"ם לא נוכל להסתכל על דברים שבלב, ולא פלוג רבנן.

וברב פעלים (ב, יא. ג, יב ) כתב בשם התבואות שור שהמחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה או במקום גלוי לרבים או שאינו מאמין בדחז"ל או מבעט בשוא"ת ה"ז אפיקורוס וכגוי . וכ"כ בשו"ת הוד יוסף ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"א, עד) והקשה מאי מהני קידוש ותפלה כשמחלל השבת במלאכה, וכי יש שביתה לחצי שבת? וכן הקשה הרב שמעון שקופ במכתב לר"ז יעב"ץ שאין לסמוך על סברות אלו בכדי להתיר שחיטתו גם כשישראל עע"ג וכי ישנם שני הפכים בנושא אחד ? שהוא מאמין אבל מחלל שבת? וכן משמע מדברי האחיעזר (בסי' כג) שרק במקום צרך גדול כגון עיגון וצירוף ספיקות נוספים ניתן לסמוך על סברות המקלים אך בשא"ד ואפ' בדרבנן יש להחמיר וכן נראה מדברי הצי"א לקמן לגבי מגעם ביין ועיין ש"ך (יו"ד קנז).


ובגמ' עירובין סט. רק המומר בגילוי פנים ( ופרש"י בפרהסיא) אינו יכול לבטל רשות, אבל אם הוא בוש לעשות זאת בפני אדם גדול אין זה "גילוי פנים" והוא מבטל רשותו. וכן פסקו התורת חיים (עירובין סט.) ומחנה חיים (יו"ד ב, ג) וחת"ס (ו, פג) וא"ר (שפה, ג) וח"א (כלל עה דין כו) ותוס"ש (שפה,ה) ומ"ב (שפה, ו) וכה"ח (שפה, י) ומהרש"ם (א קכ"א) וזכר יהוסף (או"ח, כ"א) ושארית ישראל (או"ח, כ"ב) ובי"צ (אה"ע ב, סה) ואורל"צ (ח"ב פ"כ, ה - שאם בוש מוציא י"ח בקידוש )

ועפי"ז כתבו האג"מ (יו"ד ד, נח ואו"ח לג)וחת"ס(ו פ"ג ובחי' לגיטין כג:) שחומרת חש"בפ לא נובעת מעצם חילול השבת אלא שהעזת הפנים בפרהסיא היא אומדנא לכפירה ולכן יש מקום להקל בדינם של המחללים שבת לתיאבון אך מקיימים שאר מצוות, שבכך מתברר שאינם כופרים, ואמנם המנח"א (או"ח א עד, וח"ג,כד) חלק עליהם אך הרבה אחרונים נקטו כדבריהם.

ובמשנה (ע"ז ל"ה:) "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ..והפת והשמן שלהם" ופרש"י - וכולהו משום חתנות ובגמ' הוסיף "שלא יהיה רגיל אצל גוי במאכל ויאכילנו דברים טמאים". וכן פסק השו"ע (יו"ד קיב, א) "אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים, משום חתנות." וכתב הפת"ש (בסי' קיב וקיג) בשם תפארת למשה שפת של מומר שרי, דמשום חתנות ליכא דאע"פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו אך לעניין תבשיל כתב בב"י שיש חשש דברים טמאים ולפי"ז בישולו אסור. ובשו"ת מהרי"א (יו"ד לא) כתב שלדעת הר"ן גם לטעמא דחתנות בישולם אסור כי מדרבנן ודאי אסור להתחתן בה וכ"כ בכף החיים (סי' קיג, ב) שאמנם התפארת למשה חילק בין הטעמים אך בערך השולחן (יו"ד קיב ב) סובר כמהרי"א בדעת הר"ן והפת"ש שהקל לא ראה את הר"ן, אמנם הואיל והמחלוקת בדרבנן בדיעבד ניתן להקל. וכ"כ בפאת השלחן (סי' עב ס"ב), ובשו"ת בערך השולחן (יו"ד קיב ב) ושבילי דוד (סימן קיב סק"א) וזבחי צדק (סימן קיג ס"ק יב) ושו"ת אבני זכרון (סי' פב) ומהר"ם שיק (או"ח רפא) ומחנה חיים (ח"ב יו"ד סי' ב).

וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג, רמז) ש"לדעת הפר"ח ופמ"ג (יו"ד קיב) ואבנ"ז (יו"ד צב) בישול מחש"בפ אסור כבישולי עכו"מ, ולא מצאתי בפוס' שהתירו למעשה, ואדרבה בחי' חת"ס (על הלכות בישולי עכו"מ) כתב שדין כותים חמור מעע"ז כי יש יותר חשש לקלקול וכ"כ בסי' קכ שאף שאין איסור חיתון – מקנס עשאוהו כעכו"מ ולפי"ז ה"ה מחש"בפ ולכן אפ' תינוקות שנשבו אסור. ויש מחלקים בדין בית חרושת וכבר דחו זאת גדלי הפוס' משום ל"פ וכפי שאסר החזו"א במכתבו לענין מפעל דגים. ולכן למעשה וודאי שצריך ששומר שבת ידליק את התנור והמנהג בירושליים בעדה החרדית שגם יכניס את האוכל לתנור"

אך בשו"ת יבי"א (ח"ה יו"ד סי' י ) כתב שאישתמט מהפוסקים דברי החת"ס (ביו"ד ח"ו סי' פג ) שהאיסור הוא רק אם המומר נטמע וכן בסי' קכ כתב שרק משום קנס אסרו היין במגעו ואין להחמיר בחתנות, וביאר הריב"ש (סי' שצד, דף קכב רע"ג), שיינו אסור, אע"פ שאין בו משום בנותיהן וה"ט דמילתא שכיון שקצת יינו אסור, דהיינו יין שנתנסך ודאי לע"ז, גם סתם יינו אסור עכ"ל. ולרוה"פ טעם האיסור משום חתנות שכ"כ בחי' הרמב"ן עז לה: ובתשו' ברשב"א (ח"א רמח) והראב"ד והמאירי והר"ן בע"ז וכ"כ בספר ערך שי (סי' קיג) וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד (ח"ב אהע"ז, ב ) ע"פ ר"ח בן עטר בספר חפץ ה' ורק מהיות טוב עדיף ששומר מצוות ידליק את האש כפי שכ' באבנ"ז (סי' צו ה)

וכ"כ בצי"א (ט, מא) שאין מקום לחוש משום בשולי עכו"ם בשימורים שנעשים ומתבשלים בבתי חרושת שבעליהם פורקי עול ומחללי שב"ק בפרהסיא כשיש משגיח מפני שאין איסור חתנות עם מחש"בפ כמבואר בתשו' החת"ס ( בחיו"ד סימן ק"כ ובח"ו סימן פ"ג ובחי' לסי' קכ"ד סק"ד) ודלא כשבילי דוד (יו"ד קי"ב, א) ולבושי מרדכי (סי' קפ"ד). וממילא דעת המהרי"ט צהלון (בתשובותיו סי' קס"א) דגם בבישולי נכרים איכא ההיתר של פלטר כמו בפת. ויש לנו הרבה ספיקות וספק ספיקות הן לפי ההלכה והן לפי המציאות במהות הגדר והקביעות של מחלל שבת בפרהסיא ...באופן שנדיר למצוא כזה שדינו הוקבע בבירור כדין מומר לחלל שבת בפרהסיא ואליבא דכל הדיעות או עכ"פ רובם, ועל כן ברור הדבר שאם נצרף כל זה אל האמור למעלה דבודאי אין שום חשש לבישול עכו"ם על השימורים הנעשים בבתי החרושת הנקובים בראש דברינו.

וכ"כ האג"מ (יו"ד מה, מו) "שטעם המחמירים תמוה ובצירוף עוד סברא היקל שבשאר איסורי מאכלי עכו"מ הוא ספק גדול אם יש במחש"בפ (איסור) שיותר היה נוטה לומר דלית ליה דינא דעכו"ם אף שהאחרונים החמירו ביין וכן אנו נוהגים להחמיר למעשה"

בשו"ת הרשב"א (סי' ת"ל ותרפ"ו) כתב שהמחש"בפ אינו נאמן בשאר איסורים וכ"פ בשו"ע (יו"ד קיט ז) ובאר הש"ך (ס"ק מג) הטעם מפני שזו עברה חמורה. ובשו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סי' ב) שהם לא מקפידים על לפני עיוור ואינם בני ברית ועדות. ושכן משמע מהחת"ס (חו"מ קצה) שהוא מובדל מהקהל ואינו לא ישראל ולא נוכרי וע"כ אסור לשום ישראל לאכול בביתו שכל מאכליו ומשקיו בחזקת איסור כי איבד נאמנותו. וכ"כ הפמ"ג בא"א ריש סי' תס) שהמחש"בפ גרועים מעכו"ם ואין להם נאמנות בכשרות וגם אם ישראל ישגיח הם לא יכוונו לשמה – אלא"כ הם מחללים רק לתיאבון וכ"כ כתב באור לציון (ח"ג פ"יא תשו' ח עמ' 129) אם מחלל שבת בפרהסיא לש או ערך או אפה מצה היא פסולה למצווה .

בברכה
אייל משה