שאלה
השאלה הזאת נכתבת מתוך סערת נפש עזה בה אני נמצאת בשלב זה של חיי.עצם העובדה שאני עוד מסוגלת לפנות לרב לשתף בקונפליקטים אותם אני חיה יומיום,מעידה על כך שיש תקווה לאחריתי...
אני בת 17,נערה ממה שקוראים אצלנו-מבית טוב.
כל חיי חונכתי לאהבת תורה ויראת שמים.
עד לתקופה זו של חיי חשבתי שאני מאד קונפורמיסטית.בכל הסמנריונים שהיו לי מיום כניסתי לבני עקיבא לא הייתי מאותן בנות מתלהמות שנשארו לדבר עם המדריך לאחר היחידה על "בעיות באמונה".להפך-הסתכלתי עליהן באירוניה ואיחלתי להן שימצאו חתן יותר טוב...
מיום שעמדתי על זהותי היהודית אני מבינה ומפנימה(עד כמה שיכולה נערה רכה בשנים)את ערכי ההלכה.
אולם לאחרונה נתקלתי במקרים בהם הרגשתי חנוקה בכבלי ההלכה,עד כדי משבר.
אולי במקום ללכת סחור סחור אני פשוט אספר מה שהיה-
יש לי חבר מזה כחצי שנה(אני מודעת לבנאליות של הסיטואציה "יש מאות בחורות עם בעיות כאלה אז על תרחמי על עצמך"-רב ידוע בציבור שלנו).
אמנם אנחנו רק תיכוניסטים אבל אני סבורה שהקשר שביננו הוא בוגר ועמוק.
עוד כשהייתי צריכה להחליט אם אני מעונינת ביותר מידידות איתו-כבר הייתי מודעת לבעיות ההלכתיות שקשר כזה עלול ליצור.
במשך כל החודשים הראשונים של הקשר-הייתי נחושה בדעתי שלא להתפשר בעניני הלכה(כי אני הרי בחורה מבית טוב...). שכנעתי את עצמי שלי לא תהינה תקלות,אני אהיה צדיקה באמת.אולי המאפיין העיקרי בקשר שלנו היה המודעות. בחנו את עצמנו בענין הצניעות וההלכה ללא הרף.אולם-תכניות לחוד ומציאות לחוד.
מצאתי את עצמי עומדת בנסיונות כמעט בלתי אפשריים.אני אומרת כמעט כי הצלחתי לא לעבור על איסורים.
אבל -יצא הפסדי בשכרי- אמנם החלטתי ללכת עם ההלכה עד הסוף,אבל הייתי צריכה לוותר על החבר.
והכל היה כ"כ טוב ומבטיח.
ועכשיו עם כל הדמגוגיות בגרוש "כל הכבוד הצלחת לפעול באופן שכלי", אני מרגישה מרמור.
למה אצלנו ,הדתיים, הכל צריך להיות כל כך מסובך.
אומרים שההלכה נועדה להפוך את החיים לטובים יותר. לא ראיתי!! החיים שלי כרגע נראים הרוסים.בגללה.ויתרתי על הדבר המשמעותי ביותר בחיים שלי למען איזה ציווי אלוקי(?)שמימי-שאין לי איתו הזדהות.
אז, אני לא בטוחה שאני מצפה לתשובה יותר מקורית מתשובות שקדמו לה- כי אחרי הכל סמכות רבנית לרוב(בסביבבתי) איננה יודעת להתמודד עם מה שנקרא היום "משבר אמונה בגיל ההתבגרות".
ואגב- כבר לימ
תשובה
שלום וברכה
מתוך דברייך אני מבין שאת נמצאת בסערת רגשות. ודאי מאד קשה לך, והדבר מובן. פרידה מחבר היא קשה.
לא התברר לי מדברייך מה הסיבה המדוייקת לפרידה מהחבר. האם את בטוחה שהסיבה היחידה היא איסור הנגיעה?
במפגש בין שני אנשים, עשויים להיות הבדלים בגישה, בתפיסת העולם, וברצונות. חברות טובה אמורה לגשר על הפערים האלה.
מה קרה כאן, שלא איפשר לחבר להתפשר על משהו, שהוא באמת מאד חשוב לו, אך אינו הכל?
האם אהבתו לך היתה שלמה?
האם הסיבה היחידה לכך שהוא עזב אותך היתה שלא נענית לו?
אם התשובה לשאלה היא כן, זו הסיבה היחידה ובאמת אין כל סיבה אחרת (בדקי את עצמך היטב אם זה כך!), בחור שאינו רוצה או אינו יכול למשול ברוחו, אינו ראוי לך.
מתוך האמור מתברר שבהלכה, מלבד היותה 'ציווי אלוקי' (!) יש תבונה אנושית עמוקה. לפעמים בסערת רגשות אנחנו מתקשים לראות את התבונה שבה, ואנו משוכנעים שמה שנראה בעינינו בעיה - הוא הבעיה הקשה ביותר.
מלבד זאת, צריך להוסיף שאין לזלזל בציווי כשלעצמו. האם את רוצה לחיות כל חייך עם אדם שקיום תורה ומצוות אינו מרכזי בחייו?
האם לא נסחפת?
אגב, אני בטוח שגם את יכולה למצוא רב שיבין ללבבך, (אם כי זה לא אומר שהוא יסכים עם כל מה שכתבת).
בהצלחה וכל טוב!