שאלה
שלום רב,
יש לנו בעיה קשה (בעיניי).
אנחנו נשואים 20 שנה.
אשתי לא משקיעה בעצמה ולא מטפחת את עצמה הן מבחינת מראה חיצוני וגם מבחינת "הרחבת אופקים" (לימוד נושאים מעניינים קודש ו\או חול).
הדבר בא לידי ביטוי בעליה גדולה במשקל. בזמן האחרון היא הבניה שזה גם לא יפה וגם עלולו להשפיע על הבריאות, והתחילה דיאטה.
אני חייב להגיד שאני מאוד זהיר איתה, שלא לפגוע בה במראה החיצוני.
אף פעם לא אמרתי לה שהשמנת יתר מפריע לי. רק הדגשתי לכל הפחות את ההיבט הבריאותי.
מה שכואב לי מאוד שאם היא הולכת לחתונה אם מפגש חברתי, אזי היא כן מתלבשת יפה.
אבל בבית היא פשוט לובשת בגדים מגעילים.
ועוד אני מרגיש שהיא אינה משקיעה בקשר האינטימי, "לעורר את האהבה", לקשט את עצמה וכו'.
ניסיתי לרמוז לה וקניתי לה שכשיטים. אבל היא שמה אותם, לרוב, מחוץ לבית (שמחות) - אך מעט מאוד לכבודי.
על אף שקיבלה מחמאות על התכשיטים שקניתי לה, היא החזירה חלק מהם...
דרבתי איתה על זה כמה וכמה פעמים, אך ללא הועיל.
אני חושב שהיא התרגלה לזה שתמיד אני זה שצריך להשקיע באינטימיות שלנו.
כעת אנחנו במשבר של "אחרי-פסח", משבר שהתחיל כמובן לפני פסח ("ותלבש אשתי סמרטוטים", ניקיונות, פקודות, מתחים, ריחוק ...) .
עוד לא נגמר.
היא הולכת למקווה ודואגת (לפעמים) שאידע מזה (בלי להגיד לי מפורשות). ואז: ממתינה.
שאזום. שאעשה את הצעד הראשון.
אך מה לעשות, אני גבר שבלי אווירה מתאימה ונעימה, לא יתעורר אצלי החשק. (בעבר היו הרבה פעמים שפשוט החכרתי את עצמי לשמחתה).
מה גם שהיא משדרת רצון פושר למדי שאתקרב אליה (לובשת פיג'מה לא מלהיבה במיוחד והולכת לקרוא ספר בשקט. לא מזמינה, לא רומזת).
רק "יצאה מידי חובתה".
אבל עכשיו המצב נראה די חריף.
אפשר לראות את זה כהתקדמות אחרי שנים "ששיחקה" עם העיניין הזה של "לא לטבול". היא ידעה שלא אתקרב אליה בלי שתטבול.
אמרה לי יותר מפעם: "אתה יכול ללכת להתחתן עם אישה אחרת".
כאילו אין לנו ילדים, ואין לנו את החובה לנסות הכל ע"מ לקיים את הבית הזה.
על פי רוב, אני שותק.
נאזר בהרבה בסבלנות (בזה התקדמתי).
חושב על המטרה: להוביל את כל המשפחה לחוף מבטחים בסערת המתחים והכעסים כלפי.
אני כל כך זקוק לנשיות ועדינות נשית.
וכואב לי שאני לא מצליח לשכנע אותה לטפח ולהשקיע בעצמה לרווחת
תשובה
שלום וברכה
הסיפור שאותו אתה מספר מתרחש בזוגות רבים רבים – לעתים מצד האישה כלפי הבעל ולעתים מהאיש כלפי האישה.
המסע המשותף אל הלא-נודע שהחל בליל הנישואין מזמן פעמים רבות מצבים בהם לא הולכים בדיוק ביחד, ובהם כל אחד מתהלך בקצב קצת שונה ולעתים בכיוון קצת שונה, ואז מוצאים בני הזוג את עצמם מתרחקים מעט האחד מהשני. לא זו בלבד, אלא שסביר מאוד להניח כי המציאות הזו גם מטרידה את אשתך עצמה. אל תפרש את המציאות כאילו היא שמחה ונהנית מהמקום בו היא נמצאת, ואילו אתה זה שכואב ומבקר ורוצה שתהיה שותפה עמך. סביר מאוד להניח כי התופעות שאתה מציין הן התוצאות ולא הסיבה, וממילא אף היא כואבת את המקום שהיא נמצא בו.
ההכרעות שלך עד כה היו ההכרעות הנכונות והנבונות: לא לבקר, לא לפגוע, להסכים לנסות לעורר, להיזהר וכדו'. כל אלה היו הכרעות נפלאות שמקדמות אתכם למקום ממנו אפשר לצמוח. אולם בדיוק כפי שכתבת – הצמיחה אינה וודאית, והרבה מאוד תלוי בה.
מה אני מציע לעשות ? כיוון שאני לא איש מקצוע, אני יכול לזהות ביחד אתך שהשאלה העומדת על הפרק כרגע היא היכולת שלך לגרום לה להתעוררות שתטפל בעצמה, וממילא בקשרים ביניכם, וממילא באופטימיות האפשרית לקראת המשך החיים. אלא שכאמור איני בעל מקצוע לדעת איך עושים את הדברים. יש בעל מקצוע, והליכה לייעוץ אינה מחייבת הליכה משותפת. אדרבא, לך אתה לבעל מקצוע, פרוש את הדברים בפניו, הסכם להיות זה שמעורר ובשלב הזה מוכן להיות צועד הצעד הראשון (בדיוק כפי שאתה עושה גם כעת), ולמד ממנו את האפשרויות הפתוחות בפניך. מניסיוני למדתי כי לעתים צעד אחד קטן של מהפכה המתקיים בתוכה – עשוי להתחיל לגלגל כדור שלג נפלא של התקדמות והתרוממות רוח. יש אפשרויות רבות, וטוב תעשה אם אתה עצמך תלמד אותן, מעבר למה שחלצת עד כמה מעצמך. אני מאמין באפשרויות האלה, שאף שאינן וודאיות – הדבר הנכון לעשות הוא לבחון אותן ככל שאפשר.
שיהיה בשמחה גדולה