שאלה
יש עמדה ששמעתי אפילו מפי אחד הרבנים שעצם הבעייה של הנוער הלא דתי,או הנוער שפחות דתי שכל הזמן הוא שואף לעוד-ז"א במובן החומרי,כמו האנשים שכל הזמן רוצים לטפס על הרים,וכל הר הם עולים על עוד הר,וכל הזמן מחפשים "תעסוקה",הם אף פעם לא מאושרים כי הם לא מגיעים לתכלית.הם כל הזמן עסוקים ברדיפה אחרי הכסף,עושר,כבוד. ובעצם זה לא מובן כי גם אנחנו הדתיים החזקים אפילו עסוקים כל הזמן בשאיפה,כל הזמן רוצים עוד,"לא מסץפקים במועט"-כל הזמן שואפים לעוד,רוצים עוד,מחפשים לאן להתקדם וכביכול גם אנחנו לא מאושרים כי אנחנו אף פעם לא מגיעים לשלמות,אנחנו כל הזמן מחפשים לאיפה אפשר עוד להתקדם,אף פעם לא נהיה מאושרים כי תמיד נחפש לאן אפשר עוד להתקדם.לכן לא מובן לי ההבדל שבין החילוניים שלא מאושרים בגלל רדיפה אחרי כסף לבינינו הדתיים שכל הזמן שואפים לעוד וכך גם אנחנו לא מאושרים כי אנחנו אף פעם לא מגיעים לשלמות.
תשובה
שלום
ההבדל הוא כמו ההבדל בין החסרון שאדם מרגיש כשהוא רעב לקינוח של ארוחת צהריים, לחסרון שאדם מרגיש כשהוא מתגעגע לאשתו לאחר פרידה ארוכה. שניהם חסרונות, אך זה בתחום הגוף, קטן ויכול להפתר בקלות, וזה בתחום הרוח, עמוק, ומצריך שינוי של עומק. זה אינו חסרון עצמי אלא שולי, וזה חסרון אמיתי. זה חסרון שאינו משמעותי, וזה חסרון אלוקי ונוגע ליישות האדם הפנימית.
בקשת השלמות המוסרית והאלוקית היא פסגת האדם, ובקשת העושר הגשמי והכבוד היא הדיוטה האחרונה שלו. זה ההבדל.
בנוסף, השלמות עצמה היא בקשת ההשתלמות הגבוהה יותר בתחום הרוח. המסע הרוחני הוא היעד ולא רק הדרך. אך בעולם החומר, היעד הוא המוצר החומרי, והדרך היא קשה ומרה ללא טעם של סיפוק.
בנוסף, לא ראוי ולא נכון להגדיר את כל הדתיים כ'בני האור' ואת כל החילוניים כ'בני החושך'. טוב ויושר יש בכל ציבור, לא כל חילוני הוא אדם רודף גשמיות ולא כל דתי הוא אדם רוחני. אך נכון שהעולם הדתי קרוב יותר לרצון ד' בעודו לומד תורה ומקיים מצוות.
אשרינו שאנו רצים לחיי העולם הבא ולא לבאר שחת.
כל טוב