אמונת חכמים

בס"ד

שלום לך,
אני מתנצל כל כך על העיכוב הרב בתגובה. מסיבות טכניות לא היה לי פנאי רב להתיישב ולכתוב.

שאלת שאלה מצויינת..
שאלה חשובה מאד.

אולי דרכה נוכל לברר קצת את המושג אמונת חכמים.
באבות פרק ו´ מלמדת המשנה כי התורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות. מי שאין לו מעלות אלו לא יוכל לזכות לקניין אמיתי בתורה. אחת מהמעלות היא אמונת חכמים.


[מהי אמונת חכמים?]

אומר הרב אלימלך בר שאול (מצוה ולב חלק ב´ עמ´ 129), ובשם התפארת ישראל בפירושו על המשנה באבות- “שיאמין בכל מה שאמרו רז"ל כאילו נתנו למשה מסיני. ועל זה נאמר: “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". שאם לא יאמין, אף בדבר אחד, לא יתגלו לו רזי תורה... וזה שבא לכלל אמונת חכמים הוא האיש שאינו מאמין לכל דבר ששומע, דזהו מידת פתי יאמין לכל דבר, אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפילו לא ישיגם בשכלו".

כוונת הדברים היא שעלינו ללמוד מפי החכמים את דברי התורה ולסמוך על פירושיהם. בנושאים זרים אחרים- אפשר להטיל פקפוק בכל דבר עד שמתבררת אצלנו האמת, אך בלימוד התורה- דברי רבותינו מהווים את הנדבך ואבן היסוד עליה אנו משתיתים את הלימוד שלנו. בהמשך נראה שאין הכוונה לגרוע מחובת הבירור שלנו כלומדים, אך אנו סומכים על רבותינו ´בעיניים עצומות´.

לנוכח הדברים שוב גואה שאלתך- הכיצד..?!
האם ייתכן שנסמוך כך על אנשים זרים שכלל איננו מכירים, ועוד בפירוש התורה וקיום המצוות הלכה למעשה? ובכלל אנחנו לא רגילים ללכת כעיוורים באפלה אחרי אנשים אחרים.

בראש ובראשונה התשובה שעלינו להשיב לעצמנו היא שכך הקב"ה עצמו ציווה אותנו.
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"- "ואפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם" (מדרש שיר השירים רבה א, ב).
התורה מדריכה ומצווה אותנו לשמוע לקול החכמים בפירושי התורה ובהעברת תורה שבע"פ.

צריך להבין מה כוונת הדברים. נביא את דברי המלבי"ם בפירושו על הפסוק-
ומה שכתב ימין ושמאל הוא לפי דמיונך, שתדמה שמהפכים שמאל לימין בכל זאת לא תסור כי באמת הלכה כדבריהם ועל דעתם ניתנה התורה. ורוח ה´ תנהלם לכוון ההלכה ולא יטעו.

ניתן ללמוד מדבריו שני דברים.
הראשון- הטעות שמצאתי בדברי חז"ל איננה באמת שגיאה בדבריהם- אלא הליקוי נגרם אצלי, מחמת חוסר עיון בדברים או בגלל סיבות אחרות. אך דבריהם קושט ואמת.
השני- חז"ל אינם טועים כיוון שיש להם סייעתא דשמיא. רוח ד´ מנחה אותם ואינה מוציאה משגה מתחת ידיהם.

ובכל זאת- הרי רואים אנו כי יש מחלוקות בין החכמים. האם אפשר לומר שבאמת לא טעו?


[מחלוקות חכמים]

הגמרא במסכת חגיגה (דף ג´ ע"ב) מלמדת אותנו כיצד להתבונן על המחלוקות בדברי חז"ל:
´"בעלי אסופות"- אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם- היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא- דכתיב "וידבר אלהים את [כל] הדברים האלה". [אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים] את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין´.

את כל המחלוקות שאנו רואים בדברי חז"ל עלינו ללמוד בתור דבר ד´.

אבל הרי יש טעות בודאי ביד אחד מן החכמים?
על כך עונה הגמרא במסכת עירובין (יג ע"ב):
"אמר ר´ אבא אמר שמואל- שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה- אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כב´´ה".

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
כיצד ניתן להבין זאת? אם הלכה כבית הלל זאת אומרת שבית שמאי טעו. כיצד ניתן לומר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים? איך אפשר לומר ששני הפסקים הם אמת?

לכן עלינו לקבל הבנה חדשה בכל הנוגע להבנת המחלוקות בדברי רבותינו.
התורה איננה אוסף הלכות. דבר ד´ אינו רק תרי"ג מצוות, רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה. דבר ד´ מתגלה אלינו בהלכות אלה, בדברי התורה המועברים אלינו על ידי חכמינו במסורת ובקבלה, ועל ידי הדרכים השונות שהתורה נדרשת בהן.
כשבית הלל פוסקים א´ ובית שמאי פוסקים ב´ ואנו הולכים אחר בית הלל- אין זה משום שהם צדקו וכיוונו אל האמת ואילו בית שמאי טעו. אף הגמרא אינה אומרת כך אלא מסבירה שבית הלל היו נוחים וענווים ולכן נפסקה הלכה כמותם.
הריטב"א (שהיה אחד הראשונים) מסביר בדברי הגמרא כי כשעלה משה למרום אמר לו הקב"ה כי מסורים הדברים לדורות להתקיים על פי ההחלטה של של החכמים.
האמת היא שיש מקום לדברי בית שמאי, וניתן להבין את דבריהם בפירוש התורה. אלא שכדי לפעול למעשה- צריכים אנו לפסוק הלכה כאחד מהם. כדי לנהוג בה כולם כאחד למעשה.
אולם באמת אומרים המקובלים כי לעתיד לבא יפסקו הלכה כבית שמאי.

אז אמנם ישנם הסברים שונים האם נאמר אלו ואלו דברי אלוקים חיים על דברי כל הדורות או אולי רק עד הלל ושמאי, שמשם ואילך כבר קלקלו התלמידים ולא שמשו כל צרכם.
יש דעות שאומרות שכן, ויש שנוקטות שלא כך.
אולם היסוד קיים.

זאת ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת ראש השנה (כה ע"ב):
"...יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר {מקור נוסף לעניין זה} "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם"- וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו".

הגמרא מלמדת כי לכל דור יש את החכמים שלו. את המנהיגים שלו, ואליהם אנו הולכים כאשר אנו צריכים ללמוד הלכה, לפסוק דין וכו´.
מלשון התורה- "אשר יהיה בימים ההם" לומדת הגמרא כי לכל דור יש את הדיינים שלו, כל דור לפי חכמתו ומעלתו. והדינים מועברים על ידי רבותינו שבכל דור דור.

עד כאן למדנו שהתורה עצמה מצווה אותנו על אמונת החכמים, לשמוע לרבותינו, ללכת על פי דבריהם הקדושים, אשר יש להם סייעתא דשמיא מיוחדת.


[כיצד ניתן לסמוך על רבותינו?]

אולי עדיין מקננת בליבנו השאלה- כיצד בכל זאת ניתן לדעת שהרבנים עליהם אנחנו כל כך סומכים לא הטעו אותנו? אם בשוגג ובטעות שנפלה בידם, ואם במזיד.

יש ספר שנקרא אוצר הגאונים. במסכת ראש השנה הוא מאריך להסביר כיצד אנו יודעים שיש כל כך הרבה סוגים של תקיעות ומספר כה רב שעלינו לתקוע בראש השנה, זאת למרות שמן התורה אנו למדים רק על תקיעה ותרועה.

תשובתו היא פשוטה וברורה.
"פוק חזי מאי עמא דבר"- צא וראה מה עושים האנשים..!
הלא לא המציאו את הפירושים בזמן מאוחר. היה מנהג עד לאותו הזמן.
כולם ידעו כמה וכיצד צריך לתקוע- כיוון שכולם נהגו כך, אלא שחז"ל לימדו אותנו מהיכן אנו למדים זאת על אף שבתורה לא כתובים לכאורה כל אותם המעשים שאנו עושים בראש השנה.

וכן גם בשאר הדברים.
הרמב"ם אומר בהקדמה למשניות כי המחלוקות לא נפלו על עיקרי הדברים. בדינים היסודיים כולם מסכימים. לא נמצא למשל מחלוקת מהו ´פרי עץ הדר´ שעלינו ליטול בסוכות. על אף שהתורה לא כותבת במפורש שאנו צריכים ליטול אתרוג- כולם מודים לכך. כי כולם נטלו אתרוג ולא משהו אחר.
חז"ל רוצים ללמד כיצד דבר זה נלמד אף מדברי התורה.

לכן הבדיקה והחקירה לראות האם דברי רבותינו אמת או לא- הרי היא פשוטה מאד.
אמנם יש דברים שהמנהג צריך היה להשתנות, מסיבות מעשיות כאלה ואחרות- אז גם יש אינדיקציה מאד ברורה. [האם המנהג פשט בישראל או לא].
כל דבר שפשט בישראל מובן שאינו מומצא. גם משום שלא ניתן היה לשקר את כל העם, וגם משום שיש השגחת ד´ יתברך עלינו שלא יטעה החכם (כפי שלמדנו לעיל), וכל שכן- שלא יטעו חלילה כל ישראל.


בנוגע לשאלתך על אותו האיש ושבתי צבי שר"י, מדובר על תופעה חריגה, שמאותה הסיבה גם לא התקיימה לאורך זמן.
הרב קוק זצ"ל מסביר במאמר (מובא ב´מאמרי הראי"ה´) כי יש אנשים בעלי אישיות רוחנית מאד גדולה. מה שמכונה בימינו- כריזמה. אדם בעל כריזמה יכול לסחוף אחריו המונים, ויש בכחו לגרום לאנשים להאמין גם בדברים מסולפים.

אבל-
א. זה לא יוכל להחזיק מעמד זמן רב אם שקר בפיו, כפי שראינו שב"ה למרות הסחף הגדול שהיה בזמנם- אין כל זכר להם בישראל. (שגם זה אגב בזכותם של גדולי ישראל שבאותה התקופה).
ב. רוב החכמים הגדולים לא היה כחם בכריזמה ובסחף הדיבור. היו כאלה שהיה להם כשרון גם בזה, אך כשמדובר על כתיבת תשובות ולימוד בתוך בית המדרש שעות על גבי שעות- בדרך כלל הצד הזה פחות תפס עמדה משמעותית, בעיקר אצל גדולי הדורות. (מהתבוננות פשוטה במשה רבינו שהיה כבד פה וכבד לשון כבר אפשר לראות את אותה הנקודה).


הנושא הזה רחב כל כך. השתדלתי שלא לחרוג יותר מדי, על אף שהיה מקום לכך מצד הנושא הגדול והחשוב כל כך ששאלת עליו.
בעיקרון השתדלתי לגעת בבסיס ובחותם. הבסיס הוא ציווי התורה ורצון ד´ שנשמע לחכמי כל דור ודור, ונאמין בחכמי התורה. החותם הוא שהתנהגותם של ישראל מלמדת ומעידה על נכונות דברי רבותינו.
בתוך הדברים אפשר היה לדבר גם על מידותיהם הנעלות של חכמינו, אשר הן מראות בוודאי על ישרותם ועל העברת החכמה שלהם בלי שיבושים חלילה.
על משאם ומתנם עם הבריות, שנעשה מתוך מידות תרומיות. על דיבור בנחת עם הבריות. על דעתם שמעורבת עם הבריות. אהובים על הבריות ומתוך כך גם על המקום ברוך הוא.
ויש עוד הרבה מקום להרחיב, אך אני מקווה שנגענו בעיקרי הדברים.

אולם חשוב להגיד כי גם כאשר אנו מדברים על אמונתם חכמים- אין זה אומר שלא מוטלת עלינו חובת הלימוד.
אפשר להביא מקור אחד מתוך רבים המלמד כיצד בדיוק עלינו לנהוג בעת הלימוד.
המשנה במסכת אבות פרק א´, ד´ אומרת "והוי מתאבק בעבר רגליהם".
מסביר ר´ חיים מוולוזי´ן את דברי המשנה כי הווי מתאבק פירושו מלשון מאבק. צריך להילחם במלחמתה של תורה, להקשות ולפלפל. ואם יש קושיה בסוגיה או על הרב- עלי לשאול אותה..! אלא שעלינו לזכור גם כי אנחנו ב´עפר רגליהם´. הכל מתוך ענווה, הכרת מקומנו- והכרת מקומם וגדולתם.

להרחבה בעניין תוכל לעיין ב:
מצווה ולב חלק ב´ עמ´ 129 והלאה- הרב אלימלך בר שאול.
דע מה שתשיב עמ´ 80- הרב זאב קרוב.
דרכה של תורה פרק על אמונת חכמים- הרב נחום אליעזר רבינוביץ´
אמונה ובטחון- פרק ג´ אות ל´- חזון איש
כמו כן כדאי מאד ללמוד את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות- שם מרחיב להראות את אמיתות וחוזק המסורת של דברי רבותינו ממשה רבנו.


[אמונה תמימה]

אם האמונה צריכה להיות תמימה ללא שאלות או חוקרת ושכלית- ראשית כל הדבר תלוי בנפשות.
יכול להיות אדם שטוב לו עם התמימות הזו, הוא משליך יהבו על ד´ בכל דבר ומרגיש שאין לו צרות.
לעומתו יש אדם המתפלסף, חוקר וחופר (מתוך יראת שמים כמובן) בשאלות רבות- שעל חלקן מרגיש כי מצא תשובה ובא אל מנוחתו ואילו על אחרות חש שעדיין לא הגיע לידי תשובה ומסקנה המניחה את דעתו.

היסוד הוא שכל שאלה כנה- היא לגיטימית.
שאלה כנה שלא מגיעה מתוך רצון למצוא פגם בתורה, או חיפוש סיבה לכפור וכד´- אלא שאלה פשוטה הנובעת מתוך רצון כן לברר את הדברים.
אם כשאני חש כאילו יש סתירה בין מוסר הכליות שלי לבין דברי התורה- שאז אברר ואולי אגיע למסקנה שהמוסר שלי מעוות ואני ניזון מכלים לא הכי טהורים, או אולי להיפך ועד כה לא הבנתי את דברי תורתנו הקדושה לאשורם.

אולי השאלה אינה שאלה של ביקורת, אלא שאלה המבטאת תשוקה להבין ולגדול- ´מהי כנסת ישראל?´ למשל.

שאלה כנה היא בהכרח טובה. ואם היא באמת נובעת מתוך רצון לברר ולעמוד על האמת, אז גם הבירור עצמו ייעשה בצורה אמיתית יותר, בונה יותר. יהיה מקום לקבלת התשובה, וגם אם לא תגיע מיד- הנפש תתרומם ותתגדל עד שהתשובה תגיע מאליה, לא במשפט אחד שיציץ מאיזה ספר אלא מתוך הנפש עצמה וכללות הדברים שהיא ספגה לקרבה.

כמו ילד קטן שאביו מכה אותו והוא חושב לעצמו ´אבא שונא אותי עכשיו´. כשהוא מתבגר קצת הוא מצליח להכיל בקרבו שאבא לא באמת שונא אותו אלא מחנך אותו. וגם אם לרגע הוא כועס עליו, ואפילו רוגז מאד- אהבתו אליו קיימת ועומדת.
זה משהו שלא צריך להסביר לו במילים. הוא פשוט מצליח להכיל את העובדה הקיימת הזו.


ובתור תוספת- כדי לבנות בניין אמוני איתן וגדול- עלינו לשאול גם שאלות.
אך שאלות הן לא בהכרח שאלות של חולי, כגון ´מי אמר שיש אלוקים´ ו´האם הקב"ה יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים´. יש שאלות בריאות שיכולות להישאל עלינו גם לשאול אותן.
מי ששאלתו הכנה עומדת בשלב בסיסי הרבה יותר- אדרבה- עלינו למצוא גם תשובה לשאלות אלה. אך אנחנו לא מוכרחים לשאול שאלות כאלה בכח.

הרב סלוביצ´יק זצ"ל בספרו איש האמונה כותב: "הידיעה בדרך כלל, והכרת עצמנו בפרט- נרכשת לא רק על ידי מציאת תשובות הגיוניות אלא גם על ידי ניסוח שאלות הגיוניות, אפילו אין עליהן תשובה".
יש הרבה מקום לשאילת שאלות. כי שאלות יש בכחן לבנות. להוסיף קומות.
אך הבירור המגיע בעקבותיהן צריך להיות אמיתי לא פחות מהשאלות, רציני ועל ידי עמל ולימוד.

בספר ´אורות האמונה´ כותב הרב קוק זצ"ל- “אמונה שאין השכל מסכים לה מעוררת קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל- נעשה עלוב מחמתה".

הרמב"ם מלמד אותנו בשמונה פרקים כי יש חמישה חלקים לנפש. אחד מחלקי הנפש הוא השכל. אי אפשר שלא להשתמש גם בכח זה, בפרט שהוא בעל מעלה מיוחדת באדם- לצורך עבודת ד´ והאמונה בו.
לכן אומר הרמב"ם כי הוא סובר שם בשכל שייך לצוות איסור והיתר- בנוגע אמונה בדבר נכון ולאסור אמונה בדבר שאיננו נכוון.
משום כך מונה הרמב"ם בספר המצוות שלו גם מצוות האמונה. ויש מצווה לחקור בשכלנו.

חז"ל אומרים במדרש על הפסוק "ואהבת את ד´ אלוקיך"- איני יודע כיצד לאהוב את הקב"ה. תלמוד לומר- והיו הדברים האלה על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
על ידי לימוד התורה, בירור הדברים, לימוד המצוות, התבוננות בדרכיו של הקב"ה- על ידי כך אנו מגיעים לאהבת ד´ יתברך ואמונה בו.

לכן אומר הרב קוק שלא יתכן שהאמונה כביכול תכבוש את הכח השכלי של האדם. אמנם נכון ששכל האדם מוגבל, אבל על ידי השכל אדם יכול לעלות מדרגות ולקנות מעלה אחר מעלה עד שיגיע לדבקות גדולה יותר בקב"ה. לאהבה איתנה יותר של ד´ יתברך.
תוכל לעיין עוד בעניין בספר "הגות והשקפה ביהדות" של הרב נתן צולמן.
כמו כן תוכל לעיין בתשובה המצורפת, בעניין פירוש הפסוק "תמים תהיה עם ד´ אלוקיך".
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=200686


מקווה שהצלחתי לסייע ושקיבלת מענה לשאלות החשובות שלך.
ובכל מקרה- תוכל תמיד לשוב ולשאול...

בברכת ילכו מחיל אל חיל,

ניר
nirka10@gmail.com