שאלה
אני בחורה בת 21, גדלתי והתחנכתי בדרך של הציונות הדתית. אני מקפידה מאד על שמירת מצוות . למדתי באולפנא, אני לומדת חינוך. אבל לא אחת מתגנבות לליבי מחשבות- מי זה אלוקים? מה זה הקב"ה? אולי הכול קשקוש אחד גדול? אולי הוא לא קיים? מה זה עם אחד נבחר? למה אנחנו בטוחים שהאיסלם והנצרות זה קשקוש אולי גם הדת שלנו.. ? גם הם מחזיקות מלא שנים.. אז אנחנו הקדמנו אותם בכמה מאות שנים- נשמע לי תרוץ עלוב.. אני לומדת היסטוריה, הלכה, מחשבת ועוד על מנת לחזק את האמונה שלי אולם ללא הועיל!! המחשבות הללו מתגנבות ואני מרגישה שהשכל שלי ועולם המחשבה תובעים ממני הוכחות של ממש. כמו שבמתמטיקה אפשר להוכיח למה x שווה, ככה השכל שלי רוצה הוכחה, חדה חותכת, בכלים מדעים. לא מספקות אותי התשובות הטרויליות שתמיד נותנים.
באולפנא הייתי שואלת המון שאלות, אני לא מרגישה שהגעתי לתשובות שסיפקו אותי באמת. היו לי שנים שהיתה לי אמונה תמימה בלי ספקות (בגיל 12-14) אבל מאז יש לי המון ספקות בתחום האמונה. לפעמים אני אומרת לעצמי היה מוטב לו היתה ממשיכה לי אותה אמונה תמימה ומתוקה אני מתגעגעת לזה מאד.
אני אומרת לעצמי אולי זה היצר הרע שלי ולכל אחד יש יצר הרע אחר (הרי לא יתכן שהכל ילך חלק חייב שמשהו בתחום המצוות יהיה קשה.) אני ממשיכה בעקשנות לדבוק בדרך אבות כלפי חוץ לא ניתן לנחש שיש לי ספקות, אולם אני כלל לא בטוחה שהדת והיהדות והמצוות זו האמת ומאד קשה לי עם זה.
האם זה בסדר שיש עליות ומורדות בתחום האמונה?
אני מרגישה כמו באינדוקציה שמניחים הנחה וממנה מוכחים את כל הכלל על סמך ההנחה הראשונית. כך אני מרגישה שלו רק יכולתי בלב בטוח ל"הניח" את אמיתות האמונה אז ממילא כל השאר היה רץ והיה ניתן לבנות על זה עולם אמוני וקיום מצוות חזק. אולם נקודת ההנחה הראשונית רופפת אצלי ואין לי מושג כיצד לחזקה. והאם בכלל ניתן לחזקה (מקווה שלא נדרש רק להאמין במובן ה-פתי מאמין).
שאלתי האם זה לגימטמי לחוש ספיקות באמונה? זו לא צביעות, לשמור מצוות אך באמת לא לדעת אם בכלל אתה מאמין? מה העתיד של קיום מצוות כזה, אני מפחדת שיום אחד זה יתפוצץ לי בפרצוף ואני אזרוק הכל. וכיצד מתמודדים עם ספקות באמונה?
בתקווה גדולה שאגיע להבנה מספקת,
תודה רבה.
תשובה
שלום לך.
אכן, זה לגיטימי לחיות עם ספקות באמונה.
האם את חושבת שלגדולים מאיתנו לא היו ספקות? היו ספקות, אך הם קבלו את מציאות הבורא כאילו זו עובדה שברורה להם על ידי הוכחות, וכך חיו, ולא חשבו כי זו "צביעות".
גם חכמינו ז"ל ידעו כי יכול להיות ש"יום אחד הכל יתפוצץ", ואמרו (פרקי אבות) "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". וסיפרו לנו על יוחנן כהן גדול, ששימש כהן גדול כשמונים שנה, ובערוב ימיו הפך ל"צדוקי" (לא מקבל את התורה שבעל פה כפי שאנו מקבלים, בשיטת חכמינו, ה"פרושים").
הרמב"ן בסוף פרשת "בא" מדבר על טעם המצוות, והוא מסביר כי התגלות הקב"ה בדור של יציאת מצרים, בעשר המכות, בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני, בירידת המן והשליו במדבר , בסיפוק מי שתיה לכל העם במשך ארבעים שנה במדבר, הביאה למצב שלכל מי שחי אז, באותו הדור, לא היו ספקות באשר לכך ש
1)יש בורא לעולם,
2)הבורא יודע כל מה שנעשה בעולם,
3)הבורא מגיב על כל מה שנעשה בעולם על ידי כל אדם ואדם ("השגחה פרטית"): נותן שכר למי שממלא את רצונו ומצוותיו של הבורא, ומעניש מי שעובר על רצונו של הבורא.
ומאז, בהמשך מהלך הדורות, הקב"ה לא מתגלה "לכל כופר" כדי שיאמין בו, בניסים כמו ניסי דור יציאת מצרים.
האמונה שלנו בבורא העולם מבוססת על הסיפור שמספרים לנו ההורים, שמבוסס על הסיפור שסיפרו להם ההורים, שמבוסס על הסיפור שסיפרו להם ההורים... וכו' וכו' עד דור יוצאי מצרים, שסיפרו לבניהם על הניסים שחוו בעצמם, וראו במו עיניהם.
האם זו הוכחה מתמטית? לא ולא. זו "אמונה". איתה צריך לחיות, ולקיים את מצוות התורה.
זו דרכו של ר' יהודה הלוי בספר ה"כוזרי".
היו מחכמי ימי הביניים, אשר ניסו לתת "הוכחות" שכליות, למציאות הבורא. קשה לי להאמין כי את תקבלי הוכחות אלה, ולכן הבאתי בפנייך את תמצית דרך האמונה, בדרך זו.