אלכוהול בהלכה

שלום
כתוב בספר משלי פרק לא,
ד.. אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר. ה פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי.
ו תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ.
ז יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד.

ולהלן ביאור מספר אורחות צדיקים (לא נודע מי חברו)
והרחבה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א
בברכה אייל משה

"יש עוד שמחה מעורבבת, המעלה עשן לכל המצוות והמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני-אדם, כגון אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה, ואחרי השמחה הזאת - תוגה, כי הרבה קלקולים באים מתוך המשתה. ומי בחוכמה חכם כשלמה בן דוד, אשר אמר: "למי אוי, למי אבוי, למי מדינים, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכללות עינים - למאחרים על היין, לבאים לחקור ממסך" (משלי כג, כט-ל). גם הנביא אמר: "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו, מאחרי בנשף יין ידליקם" (ישעיה ה, יא); ואמר: "והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ה' לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו" (שם פסוק יב); ואומר: "לכן גלה עמי מבלי דעת, וכבודו מתי רעב, והמונו צחה צמא" (שם פסוק יג); ואומר: " לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה" (שם פסוק יד); ונאמר: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו בראה, פקו פליליה" (שם כח, ז). ראה מה קלקול בא מן היין. וכתיב: "לץ היין המה שכר, וכל שגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). הנה היין גורם להיות מתלוצץ ולהיות הומה ובעל דברים, וכל שוגה בו לא ירבה חוכמה.

כתב רבנו משה המימוני: הקבוץ על השתייה המשכרת ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערווה. והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם יתברך באפיו.

אמנם שתית היין טוב מאוד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה: "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכור עוד" (משלי לא, ו-ז). ועוד נאמר על היין: "המשמח אלוהים ואנשים" (שפטים ט, יג), וכתיב: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו). גם אמר הכתוב: "כי טובים דדיך מיין" (שיר-השירים א, ב), ונאמר: "וחכך כיין הטוב" (שם ז, י). מכל אלה נדע שבח היין כשהוא כמשפט החכמים והשותים כשעור, שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל, והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים ורעים ועם חסידים וצדיקים, ולא עם ערטילאים וריקים, כי היין יוסיף חכמת עמוקים, ועץ החיים למחזיקים בה. ועוד, היין יוסיף חכמת המשכיל ויכפיל שטות האוויל, ויחדש אהבת אוהב ויעורר איבת האויב, ויפתח יד הנדיב ויחזק לב הכילי. וזאת מידת שותי יין: וישים היין רפואה לדאגתו ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה, כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמד, וגם בית-דין המצטערים לא יוכלו לברר הדין בין כשר לטרפה, בין היתר לאסור. גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה. גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד, אין לו כח לעשות בקשתו, וכתיב: "בעת רצון עניתיך" (ישעיה מט, ח). לכן על דרך זה יכוון המשכיל לשתות יין, ויזהר שלא ירבה בשתייה שיצטרך לבטל מלאכתו ועסקיו, ועל הכל ישתמר מלשתות כל-כך עד שיבטל מתורתו ומתפילתו, או עד שירבה שחוק וקלות-ראש, ולא ישתה עד שיגלה סודותיו אם סודות של אחרים. ואם תשתה במידה הזאת, לא יהיה לך היין לזרה. גם במועדים וברגלים, אשר כתיב בהן: "ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים יב, יח), לא ימשך עצמו ביין יותר מן הראוי, כנאמר: "תחת אשר לא עבדת אל ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב" (שם כח, מז) - הא למדת, שלא נצטווינו על שמחה שישכח בה יוצר הכל. ואי אפשר לעבוד השם יתברך לא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שכרות. "


פניני הלכה שבת

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=427