שאלה
רציתי לדעת איך אני צריכה לכוון את המחשבות והרגשה כלפי היחס שלי לבורא. האם כשאני מתפללת לבקש נורא נורא חזק ולהרגיש שזה מה שה' שומע ואז יש הרגשה טובה ואז יש מעשים אבל יכולה להיות ירידה ועלייה ותחושות של עייפות כזה לא תמיד מסתדר, או תחושה של חרדה שאני לא מספיק התפללתי חזק ואז זה כבר מעיק.-ככה הייתי פעם, לא לפני הרבה זמן.
ועכשיו אני מרגישה שבגלל שזה כ"כ העיק עליי, ונתן לי הרגשה שכל דבר שאני לא עושה אז אני לא מספיק בסדר ואולי ה' יעניש אותי וכו' וכו', החלטתי עכשיו שאני מתפללת בחוזקה כמו שאני יכולה אבל בלי חרדה שאולי זה לא מספיק. לפי היכולת שלי ושיקבל את התפילה שלי לפי היכולת שלי. פעם אמרתי תהילים והרגשתי שזה מעיק עליי אבל עשיתי את זה מתוך תחושת חרדה או לחץ פנימיים. והיום אני לא אומרת, כי אני מרגישה שאני רוצה לעבוד את ה' בשמחה, לפי היכולת שלי ובלי מועקה. רק שעכשיו יש אישה חולה ,שעזרה לי רבות ואני רוצה להתפלל עליה ואני מרגישה ששוב מרוב שאני רוצה שדברים ייעשו אני מרגישה מועקה מזה. חשבתי שאתפלל כמה פרקי תהילים שנראים לי מתאימים ואני מתפללת בכוונה רבה. ואח"כ אני אומרת לעצמי שעכשיו אני עוברת גם למעשים אחרים של היום יום, ושאני מכניסה לליבי פנימה תחושה של-לא הכל תחת שליטתי ומה שתחת שליטתי עליי לנסות. וכך אני מרגישה פחות לחץ לעבודת ה' ובכלל. האם זה נכון כך?
תשובה
שלום וברכה
פתחי ספר תהילים ותראי את התשובה לשאלה שלך.
בספר תהילים לעתים מבוטאת תפילה מאוד קרובה לריבונו של עולם ולעתים מאוד רחוקה* לעתים דוד המלך ע"ה מבטא את תחושתו כי ד' שומע, ולעתים הוא מבטא את התחושה כי ריבונו של עולם נטש אותו.
הדבר הנכון לעשות אפוא הוא להתפלל תפילה לפי מה שאת באמת באותו רגע. תפילה נקראת "חיי שעה", וביטוי זה מלמד כי אין בה קביעות, אלא לעתים חשים כך ולעתים כך. העיקר שהכל יהיה אמיתי.
אי אפשר להתפלל מתוך מועקה מתמדת. מתפללים בתחושה טובה שריבונו של עולם מאזין, ושאנו עושים את מה שצריך לעשות. אכן, מה שכתבת הוא התחושה הראויה: מה שאנו מסוגלים לעשות אנו עושים, ועל מה שלא – אנו פונים לריבונו של עולם שיעזור לנו מול המציאות בעולם.
כל טוב