שאלה
בהמשך לשאלה שנשאלה למטה,
אם רק חלק מהאמוראים והרמב"ם סוברים שיש לזה במקור בתורה, אז זה אומר שיש חלק אחר שסובר שאין לזה מקור, כלומר שאין איסור בנגיעה בין שני המינים, אלא רק איסור ביאה על נידה?
אני שואל את השאלה הזאת מכיוון שאני לא מאמין בקשר של דיבורים בלבד, אני לא מוצא בזה אפשרות להביע רגשות ובכלל יכולת להחליט אם הקשר הוא אמיתי או סתם השתוקקות למגע, ולכן חשוב לי לדעת שאם אני מקיים קשר שבו אני לא שומר נגיעה (כמובן ללא יחסי אישות) אני לא עובר על מצוות התורה. וכפי שידוע גם מהציבור החילוני, לא כל מגע מוביל לקיום יחסים, וגם כאלה שכן שומרים נגיעה נופלים בזה.
"תוכן השאלה
שלום הרב,
האם יש מקור מהתורה או מההלכה לשמירת נגיעה בן בנים לבנות.
שנה תודה ותודה.
תוכן התשובה
לנגיעה של חיבה יש מקור לדעת חלק מהאמוראים והרמב"ם
'לא תקרבו לגלות ערווה', כל קירבה שהיא.
עיין רמב"ם איסורי ביאה כא,א"
תשובה
גם אין אין איסור מהתורה יש איסור מדרבנן. פעמים רבות החמירו חכמים בעונש על דברי סופרים מאשר על דברי תורה בדיוק בגלל הנימוקים שאתה מציג. הפסיכולוגיה שאתה מתאר היא של ר' נוח, שאני מקיים מה שנראה לי ואני מצפצף על חכמים. ככה התחילו הרפורמים ואנו יודעים מה קורה לבניהם ובני בניהם. אם זה מה שאתה רוצה שיבושם לך, לא יהי חלקי עימך ועם שכמותך.זה שיש כאלו שזה לא מביא אותם למגע, זה לא אומר שכל אחד יכול להחליט שהוא מכיר את עצמו ולא יכשל, גם שלמה המלך אמר זאת בהקשר של נשיאת נשים נכריות ובכל זאת נפל בעניין של העבודה זרה.