אומות העולם

שלום וברכה

אמנם יש הרבה מקורות כאלה.
התמונה היא כמובן הרבה יותר מורכבת, בשל העובדה שכבר בתנ"ך מוצגים גויים טובים, קשרים בין האבות ובין גויים וכדו'. גם בחז"ל.
התמונה העשירה הזו גרמה לכיוונים שונים ומגוונים של התייחסויות. את מציינת בשאלה כיוון אחד, זה של המהר"ל וריה"ל, הרב קוק ובעל התניא וכדו', ויש כמובן התייחסויות אחרות שבעיקרן יונקים ממשנת הרמב"ם.
הרב בני לאו הי"ו כתב על זה לאחרונה מאמר קצר, ואני מביא אותו כאן כתשובה לשאלתך:

התמודדות רוחנית – חינוכית עם שאלת היחס לגוי
פרשת "תורת המלך" עוררה תשומת לב ציבורית בגלל התכנסות הרבנים שמחו על החקירה המשטרתית של נותני ההסכמה. תשומת לב זו הסיטה את הדעת מסוגיה קשה ומרכזית שנמצאת בתשתית הדברים והיא שאלת היחס של הציבור הדתי – לאומי אל הגויים בכלל ואל גויי הארץ בפרט. אקדים ואומר שאני יודע בוודאות גמורה שרוב הרבנים ואנשי החינוך (כולל אותם אלה שבאו להתכנסות המחאה על הזמנת הרבנים לחקירה המשטרתית) מתנגדים לתוצר הקנאי והקיצוני העולה מדפי הספר הזה. רוב מי שגדל בערוגת הציונות הדתית ספג מתורתו של הרב קוק את בשורת האור והטוב ואת ההוראה שאת החושך לא מגרשים על ידי חושך. ובכל זאת יש בתוך השיח הדתי התורני תשתית מסובכת המאפשרת לזרמים קיצוניים לתלות את תורת הקנאות באילנות גדולים. נדמה לי שטוב נעשה אם נחשוף את נקודת התשתית הזו כדי לטפל נכון בפרשנות הראויה לה. כוונתי ליחסה של ההגות היהודית לדורותיה אל ההבדלה שבין ישראל והגויים. מקוצר היריעה לא ארחיב בתיאור המסלול הזה ואסתפק בציוני דרך לטובת הדיון המתחייב ממנו.
תחנת המוצא למסלול הזה היא מימרתו של רשב"י בגמרא (יבמות ס – סא):
תניא, וכן היה רשב"י אומר: קברי גויים אינן מטמאין באהל שנאמר: 'ואתן צאני מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם.
אפשר כמובן להתפלפל ולפרש את פירושו של רשב"י באופנים שונים. מי שמתעניין בעיון במימרה זו ימצא אותה בעבודת ד"ר של יחזקאל כהן (מייסד תנועת נאמני תו"ע), משנת תשל"ה. אך אותי מעניינת התוצאה המעשית של המימרא הזו, לא רק בשדה ההגות אלא בעולמה של ההלכה.
בעולם ההגות ניתן לתאר מסלול מרכזי ומרשים שנקודות הגובה שבו הם ריה"ל, מהר"ל, בעל התניא והרב קוק. כולם מקבלים את העמדה שיהודי נבדל במהותו מן הגוי. ההגדרה "צלם אלקים" במלואה ממומשת רק בבריאה של יהודי. זהו הזרם המוביל והעיקרי במחשבת ישראל, בודאי בחברה הישראלית הדתית. נכון שניתן לתאר מסלול אלטרנטיבי הנשען על סוגיית בחירת ישראל בהגותו של הרמב"ם, אך הכל יודעים שבמערכת החינוך המסלול הזה נתפס כמשני ולא כראשי.
בעולם הפסיקה ניתן למצוא בקלות יחסית פסקים שונים המלמדים על כך שהתודעה ש"גוי אינו קרוי אדם" מחלחלת לעומקי עולמה של ההלכה. אחת הדוגמאות הקשות וחדות לאבחנה זו היא בפסיקה ביחס לשימוש בגופות לניתוחי מתים. סוגיה זו העסיקה מאד את חכמי ישראל מאז סוף המאה הי"ח ועד היום. הרב אי"ה הכהן קוק נשאל אם אפשר להקים בבית חולים מחלקה פתלוגית, כחלק מהפיכת בית החולים לבית ספר לרפואה. תשובתו מאד ברורה. אם תהיה אספקת גופות של גויים יינתן האישור ההלכתי. הרב קוק בטוח שהפסיקה הזו לא תעורר שנאה בין הגויים כי "הישרים שבהם יבינו שסוף סוף אומה זו שנבחרה להביא את אור הקודש של ידיעת ה' בעולם... היא ראויה לאיזה פריבילגיה של קדושה". שיטתו של הרב קוק נובעת, כפי שיודעים כל לומדי תורתו, מההכרה שלו ש"ההבדל שבין הנשמה הישראלית... ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי ואיכותי". (אורות עמ' קנו).
הפסיקה אינה נעצרת כאן. היא מגיעה גם למקומות נוספים. כשהתחילה הרפואה במהלך של ההזרעה החוץ גופית התמודדו פוסקי ההלכה עם שאלת תרומת זרע של גוי לזוגות חסוכי ילדים. הויכוח נכנס לעולמה של הפסיקה לפני כחמישים שנה. בראשית שנות השישים של המאה העשרים יצא העיתון החרדי "המאור" נגד הרב משה פיינשטיין שהעז להתיר את תרומת הזרע של גוי לצורך הפריית אשה שלא זכתה לזרע של קיימא מבעלה. המאבקים נגד הרב פיינשטיין היו בוטים ומשולחי רסן. כינו אותו בכינויי גנאי כמי שפורץ את גדר ישראל ומרבה זנות כמו בימי המבול. האדמו"ר מבאבוב, הרב שלמה הלברשטם, פרסם "קונטרס להצלת קדושת ויחוס ישראל" (פורסם ב"המאור" תשכ"ה) ובו הוא קובע:
רק הוולד שיש לו אב כשר בישראל הוא קדוש ומיוחס, ורק בן כזה יורש את כל כוחות וסגולות האב הישראלי… ובאם זרע האב הוא של עכו"ם הרי מוחו של הבן וכל מהלך מחשבותיו ונטיותיו הם של עכו"ם… ושלכך התקינו לומר שלא עשני גוי.
גם פוסקים אחרים המשיכו את הקו הזה, המגדף כל רעיון של הכנסת זרע נכרי לכרם ישראל. כך גם התבטא הרב אליעזר וולדנברג, בעת שהיה רב בית החולים שערי צדק (ציץ אליעזר חלק ט סימן נא):
ומה נאמר כבר מבחינה זאת כשהמדובר בלקחת שכבת זרע של עכו"ם... הרי כל הדיבורים מיותרים לתאר הכיעור והזוהמא שבדבר וכן החורבן... שיביאו יצורים כאלה בקרב בית ישראל... ומה נורא הרעיון... להתיר התבוללות עם גויי הארצות דרך חדירת שכבת זרע שלהם אל רחם ישראלית...
היחס לזרע של גוי חורג משאלת ההתבוללות. הביטוי "יצורים" כלפי מי שאינם יהודים מבטא במלוא עוצמתו את ההשפעה העמוקה של התודעה הפנימית ביחס ל"ישראל קרויים אדם". סוגיה נוספת שחושפת את היחס הערכי המבדיל מהותית בין נשמת הגוי לנשמת היהודי היא סוגית תרומת אברים. לא אוכל לפרוס כאן את כל ההתבטאויות בנושא אך המעלעל במאמרים יגלה, שיש מתאם ברור בין ההגות המבדילה מהותית בין יהודי לגוי לבין הפסיקה האוסרת תרומת אברים לגוי. כפי שידוע לכל מי שמתעניין בנושא השתלות האברים סייג מעין זה שומט את הקרקע מהיכולת לקדם את הנושא ולהציל נפשות. כשמגיעים לפינה הזו בפסיקה ההלכתית חשים שמשהו לא טוב מתרחש במערכת המחשבה המתורגמת למעשה האנושי. הפער בין המוסר הטבעי וההתנהלות הדתית צועק עד לשמיים.
במקום שכזה מוכרחים לעצור ולהתבונן ביסודות המחשבה ומתוך התבוננות זו לבחון גם את החלופות שסוללות דרך אחרת למערכת היחסים שבין יהודים וגויים. ישנן שתי חלופות להתמודדות הזו:
החלופה הראשונה: דרך "נאמני תו"ע".
התמודדות מסוג אחד היא זו הבאה מבית מדרשם של "נאמני תורה ועבודה". כפי שציינתי היה זה יחזקאל כהן, מייסד הארגון הזה, שהקדיש את עבודת הד"ר שלו לנושא לפני 35 שנה ועמל להוכיח שניתן לפרש את משנתו של רשב"י בדרך השומרת על צלם אלהים של הגויים. עשרים שנה אחריו ("גליון", תשנ"ה) פרסם פרופ' אבי שגיא מאמר בכתב העת של נאמני תו"ע ובו הצביע על הצורך לחזק ולעבות את הפרשנות של הרמב"ם ובית מדרשו במערכת היחסים שבין יהודים לגויים. במאמרו הוא מראה את שתי הדרכים, זו הממדרת בין יהודים לגוים באופן מהותי וזו המתנגדת להבחנה הזו. "נאמני תו"ע" קוראים לציבור הדתי לעזוב את נתיב ההדרה ולסלול את דרך ההכלה. הדרך הזו רצינית ואמינה אך קשה להשמה. דוגמה קטנה לקושי הזה מצאתי במאמר של פרופ' משה גרינברג ז"ל. פרופ' גרינברג גדל בבית ציוני אמריקאי, היה מגדולי חוקרי התנ"ך בדורנו והרבה לעסוק בדמותו של האדם במקרא. כשעלה לארץ בשנת 1970 נפגש לראשונה עם ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית. במאמרו: "אתם קרויים אדם" (שדמות תש"ם, מופיע בקובץ: "על המקרא ועל היהדות") מספר פרופ' גרינברג על חווית המפגש שלו עם ציבור דתי שלא היה מוכר לו:
"כמה שנים אחרי שעליתי ארצה נתבקשתי להצטרף לקבוצת סטודנטים שביקשו לעיין בסוגיית "יהודים וגויים" ולשאת את דברי בפניהם. והנה חשתי בתגובה מסויגת למדי של הציבור. תגובתו של הרב שישב – ראש היתה בוטה: הוא דחה מכל וכל את עמדתי וגולת הכותרת של דחייתו היתה מאמרו של רשב"י: 'אתם קרויים אדם', שממנו משתמע כי חיץ עולם מפריד בין יהודי לגוי".
רוב המאמר שם מוקדש לבדיקת המופע של רשב"י בספרות המחשבה בעת החדשה. לאחר כמה פסקאות ממשיך גרינברג ומספר:
"לאחר שהעליתי את הדברים האלה כתבתי לאותו רב וסיימתי: 'לא אוכל לעולם להצטרף אל אותו הלך רוח התולה את מעלת ישראל בזיהום וטימוא העמים. ר' יהודה הלוי, המהר"ל ובעל התניא – אינם מורי לעניין זה. ותודה לאל יש באומתנו מורים אחרים כנגדם'. אולם לא נח רבי והשיב לי באריכות.. ענקי המחשבה היהודית וראשי זרמים שונים ביהדות כולם מתנבאים בסגנון אחד שיש הבדל מהותי בין ישראל והעמים... יסוד התפיסה הזו הוא ברעיון המפורסם שקודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא (זוהר) והוא שנתקבל בכל היהדות הנאמנה כדרך המלך של היהדות".
הדוגמה הזו ממחישה היטב את עומק הפער בין החינוך הדתי – תורני בארץ לבין החינוך בתפוצות ביחס ל"סגולת ישראל". יש עוגנים רבים במסורת לחלופה המוצעת על ידי נאמני תו"ע אך היא דורשת בעצם לעקור ממערכת החינוך התורני את התשתית המרכזית שעליה נשענת כמעט כל ההגות שלה. כל בניין המחשבה הדתית – לאומית נשען על בסיס ריה"ל בכוזרי ומגיע לפסגות היצירה של הרב קוק. הרעיון שמערכת החינוך תוותר על התשתית הזו הוא דמיוני.
החלופה השנייה – עידון היחס לגוי במערכת החינוך הדתית
כנראה שאין מנוס מלפתח התמודדות מסוג שני. על בסיס תורת הבחירה של ריה"ל וההולכים בנתיבותיו יש צורך להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את האבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד, ובמקום לעסוק במידור ואיבחון יש צורך לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים. בלימוד זה יהיה צורך לדובב שפתי ישנים של כל גדולי ישראל שעמדו בחזית גדולה ומרשימה על כך ששם ישראל יתפאר בעולם רק אם הוא יבשר לאנושות כולה את ערכי הצדק והיושר. שמירה על חיי אדם תחת הכותרת "לא תרצח" עומדת בראש הרשימה של הלוח השני, במקביל ובשווה לדיבר "אנכי ה' אלקיך". ללמדך שכל הפוגע בנפש אדם ממעט בדמותו של המלך. העמקת המגמה הזו תייצר שפה רגועה יותר במערכת החינוך הדתית ותאפשר להתמודד עם שאלות קיומיות בארץ במורכבות ובאחריות. בהקשר זה אוחז בדבריו של הרב מנחם פרומן (מאמר באתר ynet) הקורא מתוך תורת הרב קוק זצ"ל לעדן את התורה ולהוציא ממנה את קולות השנאה:
"בשבוע שעבר קראתי לפני תלמידי ישיבת ההסדר שאני מלמד בה פרק מספרו "אורות" ובו נאמר: "ועתה אף שנטהר הרוח הרבה... מכל מקום הוא עדיין צריך טהרה מרובה... כי לפעמים רוח לאומי יהיה כרוך ברוח של טומאה ושל רשעה עד שישפיע רשעות גם על הדבקים בו". הכותב איננו הוגה דעות אנטי-דתי שטוען שהדת היא מקור לשנאה לעמים אחרים. כאן המדבר הוא רב שמודה שהלאומיות עשויה להיות כרוכה בטומאה וברשעה ולהשפיע על הדבקים בה רשעות. דווקא אוהבי עמם מועדים במיוחד להיתפס לרשעות של שנאת עמים אחרים".
אסיים את המאמר בקריאתו המוסרית של הרב קוק ("מידות הראיה" ערך "אהבה"):
"המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית".
כל טוב