אהבת הבריות

שלום רב,

מיכל שלום,
הרמב"ן אותו הזכרת כותב בעצמו בפירושו לתורה על הפסוק ואהבת לרעך כמוך, שציווי זה הוא בגדר הפרזה כיוון שאין האדם מסוגל לאהוב את הזולת כמו שהוא אוהב את עצמו. התורה וחכמיה היו מודעים כמובן למוגבלות של האדם, וברור גם שאין אנו יכולים לאהוב כל אדם אחר במידה שווה.
יחד עם זאת התורה מצפה מאיתנו לשני דברים:
א. שנראה באהבת הזולת ערך חשוב ונתאמץ לחתור למימושו. היא מציבה בפנינו רף גבוה, ועלינו לעבוד על המידות ולהשתדל להגיע אליו בהדרגה ככל שנוכל, ללא יאוש וללא לאות.
ב. גם אם אין אנו מרגישים אהבה בלב עלינו להתנהג באופן מעשי בדרכים בהן מתנהג אדם אוהב, ולא להיפך. כך כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו, הלכה ג (מהדורת הרב קאפח): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד חברו כמו שרוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא". הרמב"ם אומר לנו איך צעיר להתנהג בעקבות הצו על האהבה, וזאת אף אם אין בהרגשת הלב שלנו אהבה רבה. תורתנו שמה דגש על המעשה, שחשיבותו עולה לאין ערוך על הרגשות.
כל טוב,
רונן לוביץ