שאלה
השאלה מופנית לכב' הרב שרלו אך לא מצאתי את שמו באופציות ולכן אני מעבירה את השאלה אליכם, בתקווה שתוכלו להעבירה ליעדה.
אודה באם לא תפרסמו כל פרט מזהה לגביי אולם אשמח אם תפרסמו את התשובה לשאלה.
אני אשה דתיה, בשנות העשרים המאוחרות של חיי. פגשתי בחור נהדר, מלא הארץ מידות טובות - רגישות, חכמה, טוב לב וחריצות ולאחר שנתיים של חברות החלטנו למסד את הקשר ולבוא בברית הנישואין.
לצערי הרב, אהוב לבי הוא חילוני.
במהלך השנתיים דיברנו המון על הפערים בדת, למדנו להכיר זה את זה ואת גבולותינו. בסופו של דבר החלטנו שאמשיך להיות דתיה והוא ימשיך להיות חילוני (וכי היתה לנו ברירה אחרת??) וכי בדברים המשפיעים זה על זה נעשה מאמץ ככל הניתן לאפשר לצד השני לחיות את חייו בהתאם לאמונתו ולתפיסתו.
כך למשל החלטנו שאשמור כמובן שבת, וכך גם ילדינו, אולם שבן זוגי יוכל מדי פעם לנסוע בשבת (כמובן שיצמצם זאת ככל הניתן), ידבר בטלפון ויראה טלויזיה, אולם מחדר סגור וכיו"ב. לצערי אני עושה את הקידוש ומברכת, אולם אין ברירה.
לגבי הילדים החלטנו שילכו לחינוך דתי עד לכתה ו' ואח"כ... בעז"ה נמצא פתרון שיהיה מקובל על שנינו (וכמובן על ילדינו).
אני מרגישה שאהבתנו הגדולה מצדיקה את הפשרות הגדולות שאני עושה, במיוחד שגם בן זוגי אינו צעיר, שנינו עברנו מערכות יחסים קודמות ואנחנו יודעים להעריך עד כמה הקשר ביננו הוא טוב ומיוחד.
לאחרונה, בעיקר בעקבות פניות של בני משפחתי (הלא קרובה דווקא) ושל "נשמות טובות" אחרות התחלתי לפקפק בדרכנו המשותפת. כך למשל על אף שהסכמנו שאלך כמובן למקווה, כבר היום אינינו שומרים נגיעה כפי שההלכה מחייבת וכפי שהייתי רוצה, אבל ברור לי שזוהי גזירה שבן זוגי לא יעמוד בה, ואני מתקשה להפרד על רקע זה בלבד, כאשר יחסיי הזוגיות בינינו הם כל כך טובים, כל כך מלאי אהבה, חמלה והתחשבות. אני כבר לא יודעת מה לעשות. מצד אחד חלמתי תמיד על חיים דתיים, על בית דתי ועל חינוך כהלכה לילדיי ואני מאמינה לגמרי בדרך הזאת, אבל ברור לי כבר היום שלא אוכל לתת לילדיי את מה שאני קיבלתי בבית מהבחינה הדתית. מצד שני... האהבה כל כך גדולה...
מה דעתו של כב' הרב על הפשרות אותם קיבלתי על עצמי. ברור לי שכב' הרב אינו יכול לתת את אישורו לכך, ומצד שני אבקש שלא יתן לי תשובה שדורשת ויתורים נוספים מצד בן זוגי, כי הגבולות אליהן הגענו הינם אח
תשובה
שלום וברכה
נישואין שבין בני זוג שאחד דתי ואחד חילוני מזמנים אתגרים לא פשוטים לשני בני הזוג. כאשר מדובר על המרכיב הדתי שבנישואין אלה מדובר על מחויבות כפולה שבמסגרת זו יש בה סתירות לעתים: מחויבות לבן הזוג ומחויבות לריבונו של עולם, נוסף על האהבה לבן הזוג מחד גיסא ולריבונו של עולם מאידך גיסא, ולעוד עניינים רבים אחרים.
מדברי חכמים למדנו כי שלום בית הוא היסוד של הכל. על כן, נקודת מוצא שלכם חייבת להיות השלום הפנימי ביניכם. על כן, צריך להיות אטום לדברי ה"נשמות הטובות" השונות, לדברים המבקשים לערער את הקשר ביניכם. לא זו בלבד, אלא שיש חשיבות עליונה גם להיבטים הנוספים שכתבת עליה: המידות הטובות, היושר, הנאמנות והקשר ביניכם.
על בסיס זה מתקדמים כל הזמן גם למחויבות לנאמנות ולאהבה לריבונו של עולם. בדוגמה שנתת- נגיעה במצב בו אתם אסורים האחד לשני – לא מקבלים כמובן מאליו שהכל מותר ושמתפשרים, ומאידך גיסא לא שוברים את חיי הנישואין בשל כך. מחליטים להתקדם, לשים מגבלות מסוימות שאינם עומדים במלוא דרישתה של ההלכה בשלב הראשון אך גם אם הם קשים ולא פשוטים לבני הזוג, וכן הלאה.
הרעיון היסודי הוא רעיון של תהליך. מלכתחילה מובן שאנו מחויבים באופן מוחלט לדבר ד' המלא ולקיום מלוא ההלכות. במציאות בה את נמצאת לא ניתן לעשות הכל בבת אחת, גם בשל העובדה שמדובר בשני צדדים, ובחשיבות העליונה של קיום התא המשפחתי כאמור לעיל. על כן, מתחילים בקו גבול ברור בנקודה מסוימת וכשנוצר אמון וקשר עמוק, ומתברר לבחור כי לך זה מאוד מפריע שקו הגבול הזה נמוך מידי והוא מסכים לכך – מוסיפים עוד בשמירת הלכה, בד בבד עם התפשרויות שלך על דברים שחשובים לו ועל הליכה שלך לקראתו. בדרך זו אין צורך לבחור בין הנאמנויות השונות, כי אם לחיות אותן כאחודות זו בזו.
כל טוב ושלום אמת