שאלה
שלום הרב.
יש לי מגבלות קוגניטיביות (ללא פגיעה באינטליציה) כמו דיבור קשב וניהול. אני מדברת רגיל ביום יום, בקריאה בקול ההגיה קשה ולא שוטפת. וכואבת פיזית לפעמים. זה משתנה לפי הזמן ביום, ולפי העייפות, אבל גם לפי ההתכוונות (איך שהוא בימים נוראים כן מתפללת ארוכות) ולפי חזרה - כלומר כמה פעמים קראתי בקול - התפללתי - את הקטע הזה.
כלומר, חלק מזה נתון לשליטתי החלקית, וחלק לא. כל זה בתפילה ממש בקול.
בלחש - כמו כולם - יוצאים לי רק מלמולים, ולאחרונה (אולי בגלל הלחץ מהקורונה) כשאני מוצפת רגשית לא יוצאות לי מילים בשום צורה - רק עם עיניים.
חוץ מזה הקשב גם לא הכי, אני יכולה למצוא את עצמי במקומות בתפילת שחרית בלי להבין איך הגעתי לשם. אבל גם זה נתון להתכוונות.
יש לי קושי בתפילה: לצערי ולעצלותי לא כל יום, ואולי ימים רבים מאוד, אני לא "מתאבדת" על התפילה, בריכוז רב, בקול, כשכל השאר לא חשוב. מתפללת בנחת, או בלחץ, תלוי מה שקורה. אני די "עושה לעצמי דין" בתפילה. אם שכחתי מוריד הטל - אני לא חוזרת, כי מי אמר שאני ישים לב הפעם הזאת. זוכרת להגיד ברכות או קטעים שלא כוונתי בהם כראוי - כי גם ככה זה היה גם מלמול או בעיניים אז זה לא לחזור על שם השם.
האם ההנחות האלה נכונות?
זה משתפר יום ויום עם חזרות. אז תמיד יש את הדילמה אם לקרוא ממש בקול קטעים חשובים, כל יום, בשביל שזה יצא טוב בסוף - ככה עשיתי עם קריאת שמע, או למלמל כי ככה אני יכולה להתפלל הרבה יותר - הקריאה בקול מכבידה. ועוד מזה, בד"כ עד שאני יודעת ,לעמידה לא ישאר לי כח אפילו לקרוא בעיניים.
כל יום היכולות שלי יכולות להשתנות, גם להשתדלות שלי יש השפעה. אני הרבה מוצאת את עצמי "מנצלת" את זה. מקלה, מתפללת במלמול כשאני יכולה יותר, מתפללת בעיניים בלי לנסות אחרת כשאני מוצפת רגשית, מתרגלת לתפילות קטנטנות, בברכות קצרות כמו אשר יצר שאין סיבה לא להגיד בקול, ממשיכה במלמול כי ככה אני רגילה ונוח לי.
מה לעשות ואין לדייק.
יש פה יצר הרע מיוחד מאוד,
קשה לשאול רב כי רק אני יודעת איך אני כל יום...
תודה.
תשובה
בס"ד
שלום רב,
עולה ממכתבך תחושה של אשמה (ציטוט): "אני הרבה מוצאת את עצמי "מנצלת" את זה - - - כי ככה אני רגילה ונח לי". כשאני קורא את הדברים שלך עולה בי תחושת הערצה כלפי גיבורה. כל החיים שלך מאתגרים מאוד. אני מעריך שכמו שהקודש מאתגר אותך גם תחומים רבים בחיי השגרה הפשוטים, חיי החול, מאתגרים מאוד.
לא נכון לצפות מעצמך להתאבד על התפילה. להתיש את עצמך לחלוטין בגלל תפילת שחרית. באופן טבעי את מבינה שצריך להשקיע בתפילה, אבל בצדק רב, אסור לך לצאת מהתפילה סחוטה לחלוטין. עלייך לשמור כוחות ליום שלם שיהיו בו עוד אתגרים רבים שידרשו ממך הרבה מאוד כוחות.
לא רק אני ואת מבינים זאת, גם היושב במרומים, צופה רואה ויודע להעריך ולכבד את המאמצים שלך בכל תפילה ובכל ברכה.
אני סבור שהתפילה שלך חשובה וטובה. צריך להדריך אותך כיצד למקד את מעט הכוחות שלך לעקר התפילה.
עיקר החיוב בתפילת שחרית לאשה: ברכות השחר, ברכות התורה, קריאת שמע (פרשה ראשונה) ותפילת שמונה עשרה.
בתפילת עמידה, תשתדלי לכוון בברכה הראשונה = 'מגן אברהם'. בהמשך תפילת עמידה את יוצאת ידי חובה גם אם אינך מצליחה להתרכז ואת רק קוראת בשפתיים.
גם את הפסוק 'שמע ישראל' תאמרי בקול ותנסי לכוון. בהמשך הפרשיות של 'שמע' תשתדלי כמה שתוכלי - אין הכרח להוציא את כל הכוחות שלך.
שאר התפילות והברכות את יכולה לקרא בשפתיים.
אם בשחרית, את מעוניינת להתפלל קטעים נוספים של התפילה, אפשר בפסוקי דזמרה, להסתפק בשלשה פרקים: ברוך שאמר - אשרי - ישתבח; אם יש לך עניין, תוסיפי עוד פרקים מפסוקי דזמרה לפי כוחך. מכאן תמשיכי בברכת יוצר אור, אהבה רבה, וקריאת שמע - עד עמידה. את יכולה לסיים תפילת שחרית בתום עמידה.
אם יש לך כוח, תאמרי עוד קטעים של סוף התפילה: אשרי - למנצח - ובא לציון; שיר של יום - אין כאלוקינו - עלינו.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם