עבודת ה'

שלום וברכה

הפרדוקס שאתה נכנס בשאלה החשובה מאוד שלך הוא בלתי פתיר במישור הלוגי.

שכן, גם האדם החותר ל"לשמה" המוחלט של קיומו – בסופו של דבר הוא האדם שהחליט לחתור ל"לשמה" המוחלט של קיומו, ואם כן – הוא זה שהכריע לעשות את מה שהוא חושב שראוי וחובה לעשות, ההכרעה הזו היא כבר העמדת עצמו במרכז, שככן הוא פועל לאור החלטתו.

מה אני נוהג לעשות מול שאלה זו ?

ראשית, לוותר על המוחלט. לאמור, גם אם נניח שאפילו בקצה של הקצה – אנחנו לא מגיעים ל"לשמה" מוחלט, בשל עצם העובדה שאנו פועלים מתוך הקיום שלנו, יש פעילות נמוכה (בקשת שכר, קרדום לחפור בו, להתגאות בפני הבריות וכדו'), ויש פעילות גבוהה, והיא החתירה ל"לשמה". משעה שאנו מבינים שהחיים מצויים על רצף, והשאיפה היא להיות בעולם התיקון, ולהתקרב עוד ועוד, ואין אנו מדברים על שימת ה' במרכז בטוטליות, אלא בתשוקה, בהתקרבות, בדבקות – אנו חיים את בקשת עבודת ה', בלי להסתבך בשאלה שהעלית.

שנית, לאמץ את הצמתים כתפיסת עולם, לאמור: ביסודו של דבר, בנקודת החלטה שבה האינטרסים שלנו הם לכיוון אחד ושל ציווי ה' ועבודתו לכיוון שני – לבחור בעבודת ה', ובכך לצבוע מחדש את כל החיים שלנו, גם רטרואקטיבית וגם לעתיד. אשמח אם תקרא את התשובה הקצרה והישנה הזו, שמבארת את יסודות משנת הצומת: http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=145172.

ושלישית, ככל שאנו מתלכדים יותר עם ריבונו של עולם; ככל שנעשה לנו ברור כי הוא שוכן בתוכנו, ואנחנו עצמנו חלק מהגילוי האלוהי; ככל אנו רואים את האלוהות בכל ההופעות המצויות בעולם – תחושת ההפרדה שבין האלוהים ובינינו הולכת ופוחתת, ולמעשה לא מדובר אלא בהתלכדות עם שבריר הניצוץ שנמצא בתוכנו.

ובדרך זו אני מוותר על הניסיון הפילוסופי לפתור את סוגיית ה"לשמה", ומעביר אותה לעולם החיים.

כל טוב ויישר כוח

שנה טובה