מיואש מאוד מהרווקות שלי - איך יוצאים מזה?

שלום לך.

בוא נתחיל מהסוף.

אני לא יודע.

באמת.

אני לא יודע למה מתפשטת תופעת הרווקות המאוחרת, גם אצל אנשים שרוצים להתחתן ומשתדלים ומתאמצים בשביל זה.

אני לא יודע.

אני בטח לא יודע מה האתגרים והעיכובים האישיים שלך בחיפושים אחרי אישתך ושותפתך לחיים.

אני לא יודע.

אבל אשמח לחלוק איתך את מה שאני כן יודע:

יכולנו להיוולד מחוברים. זה היה פותר הרבה בעיות. מרגע הלידה היינו יודעים בדיוק מי היא בת הזוג שלנו, ולא היינו צריכים להתאמץ, לחפש, לשבור את הלב שוב ושוב ולהתמלא כל כך הרבה פעמים בתסכול, בייאוש ובכעס.

יכולנו. אבל לא נולדנו ככה. אותי זה מאלץ לשאול למה. למה בכלל נבראנו ככה שאנחנו צריכים לחפש את בן הזוג שלנו בבגרות? ואני עונה לעצמי שלוש תשובות: כדי שנוכל להתכונן, כדי שנוכל לבחור וכדי שנוכל לעבור מסע.

אסביר:

כדי שנוכל להתכונן. חתונה היא ממש לא סוף הסיפור (כמו שמוכרים לנו סרטי דיסני שוב ושוב), היא ההתחלה שלו. כדי לעצב חיים עמוקים וקרובים, מלאי שמחה וחיבור עמוק אל הצד השני שלנו דרושה עבודה גדולה והכנה נפשית מדוקדקת. נתנו לנו זמן בשביל זה. בשביל לבנות עת עצמנו, בשביל לכוון את מיתרי המידות שלנו ככה שנוכל לנגן ביחד מנגינה משפחתית מדוייקת. לכן העצה הראשונה שלי לך היא למקד את האנרגיות של התסכול בצמיחה אישית. למצוא איפה אתה יכול להוסיף עוד טוב ואור בחיים שלך, כי קיבלת הזדמנות (הזדמנות מלשון זמן, לא?) לעשות את זה. (וכמובן – אני לא יודע. אני לא יודע כמה אתה משקיע בנפש שלך כיום. אני רק ממליץ לך לזהות את ההזדמנות שקיבלת לעשות את זה עוד קצת).

כדי שנוכל לבחור. היה חשוב שנגיע אל הברית העמוקה של הנישואין עם בחירת ליבנו דווקא מתוך בחירה הדדית. שנדע שאנחנו בחרנו בה, ושנרגיש שהיא בחרה בנו. ולפעמים שוה לחכות בשביל זה.

כדי שנוכל לעבור מסע. אחד העוגנים בחיים שלי, שתמיד נותן לי כיוון, גם ברגעים הכי קשים, הוא ההבנה שהכל מכוון. הכל מכוון אותנו לצמוח ובעיקר להצמיח את הגרעין הזה שנפחו בתוכנו ולעזור לו לשלוח זרועות וענפים אל תוך העולם פה. וכשהיא מופיעה, הנשמה שלנו, היא מאירה ובעיקר אמיתית ומתאימה לנו כל כך, שזה היה שווה את הכל.

הקטע הוא שאנחנו לא באמת יודעים מה היא צריכה כדי לצאת אל הפועל. לפעמים דווקא בזמנים של קושי גדול, מבוכה רבה, בלבול גדול או עצב גדול, הנשמה שלנו שולחת צינורות מיוחדים של כוח או אור שלא היו מסוגלים לרדת אלינו לנפש בלי זה. לפעמים רק ככה מי שאנחנו נהיה מי שהוא. אני לא יודע חשבונות אלוקיים. לא יודע מה ריבונו של עולם רוצה ללמד אותך. וייתכן שגם אתה לא. אבל המסע הקשה הזה שאתה עובר הוא מסע שמצמיח גיבורים מסוג מאוד מיוחד. אתה עובר בו כי יש איזה אוצר בדרך. ואם תשפיל מבט לקרקע במרמור אתה פשוט תחמיץ אותו. תחמיץ אותך. תנסה, אפילו שזה בטח לא קל, להתמסר למסע הזה.

לפעמים אנחנו כל כך ממוקדים בניסיון למצוא בת זוג שאנחנו שוכחים קצת את עצמנו. שוכחים לעבור מסע. שוכחים להתכונן. אפילו שוכחים להיות. כל התחביבים שלנו, כל הדברים שחשובים לנו, כל הכיף וההנאה מהחיים, הכל נעלם, כי 'למי יש זמן לדברים כאלה עכשיו?'. אבל זוגיות היא בדרך כלל יותר מחיבור. זוגיות היא חיבור בין שני אנשים. ובשביל זה, כדאי שיהיו אנשים. אנשים עם חיים וחיוך. אנשים עם תשוקה ועם חדוות יצירה. אנשים עם עולם פנימי עשיר ועם יכולת כלכלית ונפשית לעמוד על הרגליים ולחיות פה בעולם. אחרי שיש שניים כאלה אפשר להפגיש ביניהם וליצור משפחה. אז בתוך כל ההשקעה במציאת זוגיות, כדאי מאוד להשקיע גם בעצמך.

לגבי הכעס ואיך להתייחס אליו.

אני כל כך יכול להבין אותך. שני הדברים הכי מכעיסים בעיני בעולם הם כשמשהו תוקע אותך ואתה לא מצליח לעבור אותו, וכשכולם מקבלים משהו ורק אתה לא. ונראה לי שאתה כרגע עם שניהם ביחד. זה נורמלי. זה הגיוני. וזה לגמרי לגמרי לא בריא. נשמע שאתה מבין את זה כבר לבד. גם לנפש שלך וגם לגישה שלך כלפי חתונה. (תחשוב על הרעיון הבא – הנפש שלך לומדת שהרגש שהגיוני להרגיש בזמן חתונה הוא כעס... זה בטח לא יוצר אצלה חשק להתחתן בעצמה...).

שטיפת הכעס מעלינו עוברת דרך סיבוב החלונות שבנפש שלנו. מחלונות שפונים החוצה לראות ולהשוות לאחרים לחלונות שפונים פנימה, לראות את הנפש שלי ואת התהליכים המיוחדים שהיא עוברת. במקום לשאול: "למה הוא קיבל ואני לא?", אפשר לשאול: "מה המסלול שהנפש שלי צריכה לעבור בדרך לחופה, ומה האירוע שבו אני נמצא ברגע זה תורם לתהליך הזה?". ואפילו אפשר לשאול: "מה אני צריך לעשות כדי שמה שקורה עכשיו יקדם אותי הכי הרבה?". לא זה לא קל. זה קשה כמו לצאת ממצרים. אבל יוצאים ברכוש גדול. תנסה.

ובינתיים, תרשה לעצמך לסלוח לעצמך. לקבל את עצמך ככה, גם כשאתה לא נשוי. כשהאחת שלך תגיע גם היא תקבל אותך ככה. כמו שאתה.

לסיכום: נכון, אתה במציאות מורכבת. אפשר לומר שאתה כמו משורר שהלך לאיבוד במדבר. הוא בהחלט יכול להתמרמר על זה. אבל הוא יכול גם, אם הוא יבחר לסובב את החלונות פנימה, לצקת את כל הכאב והבלבול, הנחישות והתעוזה אל תוך מילים, ולהפוך את החוויה לשיר שלעולם לא היה יכול להיווצר אחרת.

בהצלחה!

נתנאל