שאלה
שלום כבוד הרב,
מאז שאני ילדה אני סובלת ממחשבות טורדניות. הייתי מטופלת בשיטת cbt שמתאימה לאנשים הסובלים מocd.תודה לאל זה מאוד עזר לי והיו לי משהו כמו חמש שנים רגועות. לאחרונה חזרו המחשבות בעוצמה חזקה, יש לי מחשבות נוראיות שאני רוצה שחס וחלילה חס ושלום שאני כאילו רוצה שיקרה לאנשים משהו רע, לפעמים מרוב שאני מרגישה רע עם עצמי אני מתחילה לחשוב שאני כאילו רוצה שיקרה לי משהו רע כי אני מרגישה רע עם עצמי. לפעמים אני מרגישה כל כך רע שאני אפילו מכאיבה לעצמי פיזית, כאילו להוכיח לעצמי, אולי אפילו לאלוקים, שאני מוכנה לפגוע בעצמי ורק שלאחרים לא יהיה רע. בתקופה האחרונה כבר נמאס לי, נגמרו לי כל הכוחות, אני מתחילה להיות אדישה למחשבות האלה כי זה מתיש להתמודד איתן כל הזמן, ובגלל זה שאני אדישה אליהן אני מרגישה אפילו רע יותר. אני מרגישה מותשת, מרגישה שאלוקים כועס עלי, ולא יודעת כבר מה לעשות. מה העמדה בדת כלפי מחשבות מסוג זה?
תשובה
שלום וברכה
אוי....
לאורך כל המקורות שלנו, למן מצוות התורה וספר תהילים, דרך מדרשי חז"ל ועד ספרי המחשבה והמוסר - מודגשת העובדה כי אין ריבונו של עולם חפץ ברעת בריותיו. להפך, הוא מצווה אותנו, והוא מתגלה כך בעצמו, להיות רגישים למצוקה, לכאב, להיסחפות הלא-רצונית למקומות קשים וכדו'. לא זו בלבד, אלא שפסוקים רבים מדברים על היותו טוב לכל, ועל הציווי הבסיסי לנו להיות כאלה.
כל עולם ההלכה מבחין היטב בין מזיד ובין שוגג ואנוס. כאשר אדם עושה דבר מה במצח נחוש, במזיד, בעוצמה שלילית - יש ביקורת קשה עליו; בשעה שמחשבות באות לאדם לא ברצונו, באונס, בהתפרצות פנימית של תופעה - הוא מוגדר כ"אנוס", ועמדת ההלכה היא ש"אונס רחמנא פטריה".
את הפחדים מפני הכעס האלוהי כדי להמיר בתפילה, בבקשה, בקירבה, במקומות הטובים שיש בעולמך. זה גם חלק מהטיפול המקצועי שאת בוודאי נמצאת בו, אך לא פחות מכך - מהתפישה האמונית של בקשת הטוב והאור, והאמונה כי ריבונו של עולם נמצא איתנו גם בשעות הקשות: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע - כי אתה עמדי".
בברכת שנת פתיחת שערי אורה ושמחה
כל טוב