שאלה
שלום רב! תודה מראש על הזמן שהרב משקיע מזמנו...
לאחרונה עלה חשד על סופר שישנן חשדות שביצע מעשים מגונים בנשים וילדים. בית המשפט סגר את התיק מחוסר ראיות.
בעקבות החשדות, ישנן חנויות ספרים שהפסיקו למכור את ספריו, תחנות רדיו שביטלו את שידוריו ויש שקראו להוציא את ספריו מהבית.
בהלכות לשון הרע כלל ו סעיף י-יא כותב הח"ח את הדברים הידועים שמותר לחוש ללשון הרע. מדגיש הח"ח *שאסור לעשות שום מעשה אקטיבי*, אלא מותר רק *לשמור עצמו מהנידון* ("הַיְנוּ רַק לְעִנְיַן לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מֵהַנִּדּוֹן. אבָל, חַס וְשָׁלוֹם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם מַעֲשֶׂה אוֹ לִגְרֹם לוֹ שׁוּם הֶזֵּק אוֹ בִּיּוּשׁ עֲבוּר זֶה, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, אֲפִלּוּ אִם הַלִּישָׁנָא בִּישָׁא יָצָא עָלָיו עַל יְדֵי עֵד אֶחָד כָּשֵׁר, שֶׁהֵעִיד עָלָיו כֵּן בְּבֵית דִּין, לֹא מְהַנִּי, רַק לִשְׁבוּעָה").
לכאורה משמע מפשט דברי הח"ח שאין התר לפרסם את הדברים, ואסור לגרום לו שום ביוש או הזק. (הערה: אני לא בא להצדיק אותו, בכלל לא. אבל יכול להיות שהוא אכן נקי, ועל זה מדבר הח"ח)
השאלה שלי היא: מה ההגדרה של החשש במקרה שלנו? מה גדר 'לשמור את עצמו מהנידון'. הקושי שלי הוא, שלכאורה ע"פ 'ההלכה היבשה(לכאורה)' שעולה מדבריו של הח"ח שאסור לנו להגיב למעשים הנ"ל בצורה אקטיבית. כמו שאכן הגיבו(שוב, הוצאת ספרים, מניעת שידורים וכו').
קשה, שהרי נראה שהח"ח לא מתחשב בהשלכות התודעתיות והיחס לכלל הציבור. נראה שהמטרה שלו היא לא לפגוע בחשוד כל עוד לא התברר שאכן הוא הורשע(דבר שאיתו אני מאד מזדהה). אבל במקרה דידן, אם לא נתייחס לדברים, יכולות להיווצר בעיות קשות לאנשים אחרים(את הפרט הזה לכאורה הח"ח לא מכליל בחישוב ההלכתי).
ננסח את זה בצורה יותר מסודרת:
1) האם הוצאת הספרים מהחנויות ומהבתים נחשב לשמור עצמו מהנידון? או שזה רק 'מניעת טובה'?
בנוסף, גם אם נאמר שהוצאת הספרים וביטול השידורים שלו ברדיו הם רק מניעת טובה, הרי גרמנו פה לביוש(שממנו אמר הח"ח להמנע)?
2) הזק תודעתי לילדים ולציבור: יש שאמרו ש"אי אפשר להחזיק בבית ספרים של מישהו שחשוד בפגיעה מינית בכל כך הרבה נשים. זה משדר לילדים ולסביבה פשרנות מול המעשה הנורא הזה. העובדה שילד קורא בספר של חשוד באונס הופכת את הסופר לדמות שיש לה לגיטימיות וזה אסון חינוכי".
האם זה נקרא לשמור את עצמו מהנידון? או שמא השמירה מהנידון היא רק לדאוג שלא תהיינה לו עוד פגישות עם נשים נוספות? ומעיקר הדין 'ההלכתי היבש(לכאורה)' אסור לנו לבייש אותו ברבים בשביל להרוויח את השמירה על הילדים.
3) בפן הציבורי: עוד לגבי שמירה מהנידון – בהמשך לסעיף הקודם. שוב, האם השמירה מהנידון היא רק לדאוג שהוא לא יעשה עוד מעשים. או שמותר וצריך וחובה עלינו לפרסם במקרים כאלו אפילו חשש מעשה, זאת כדי למנוע מעשים נוראים כאלו בעתיד. ולא פחות חשוב, הדחקות של סיפורים מנשים שכבר נפגעו(שאם הן ייראו שלא 'נכנסים באנשים' החשודים, הן לא ייגשו להתלונן).
4) שאלה אחרונה: עד היכן דברי הח"ח? האם פה הוא יסכים לביוש הגדול של הנידון? או שהוא יחלוק ויאמר שכל עוד אין נקבע בבית הדין שהוא אכן עשה את המעשים אסור לפרסם עליו את הדברים.
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח גדול על העיסוק בסוגיה מנקודת הזווית ההלכתית והמוסרית.
בעבר כתבנו על כך פעמים רבות, וכדאי לקרוא את הנאמר באתר של צהר לאתיקה במאמר על מדיניות הפרסום של ידיעות מביכות (http://bit.ly/2kk1DN5).
נקודת המוצא היא שאנו מצווים על שתי מצוות שנאמרו באותו פסוק עצמו. מחד גיסא, הקפדה יתרה על "לא תלך רכיל בעמך" הכולל גם את איסורי לשון הרע, ועוד יותר – האיסור החמור של הלבנת פני חבירו ברבים, שחובה להקפיד על כך מאוד מאוד; מאידך גיסא "לא תעמוד על דם רעך". שתי החובות האלה מובילות לעתים לשתי פעולות מנוגדות, אך אנו חייבים בשתיהן.
במקרה שאנו עוסקים בו המצב מסובך משלוש סיבות. ראשית, אם רוצים לברר את הנושא אין דרך אחרת בלי לפרסם, כדי שנפגעות נוספות תדענה שעוסקים בעניין, ותאזורנה כוחות כדי להביא את העוול שנעשה להן בפני רשויות החקירה – לא על המצב הזה דיבר החפץ חיים; שנית – ישנו צורך דחוף למנוע פגיעה באחרות, שהלוא אם הדבר לא יפורסם ויושתק לא יידעו שצריך להיזהר ממנו; שלישית – יש בכך חשיבות ציבורית גדולה לדעת שלא מחפים ולא מכסים על עוול של אדם ידוע, ולא זו בלבד, אלא שחלק גדול מהציבור אינו רוצה בכלל להיות קשור באדם שעושה עוול. על כל ההיבטים האלה לא נפסק דבר מפורש בדברי החפץ חיים http://bit.ly/2kk1DN5
קשה כמובן למתוח את הגבול. ברם, לדעתי הקפאת מכירת הספרים היא דבר שנכון מאוד לעשות, כמו גם הפסקת השידורים. ברם, חובה להדגיש כי מדובר בהקפאה לעת עתה, עד שיבורר העניין, ולא על הכרעה ושפיטת אדם ברחובה של עיר. במשך שנים רבות ובפרשיות מגוונות אני טוען שזו הדרך שיש ללכת בה: מחד גיסא יצירת אווירה תומכת ומאפשרת ואף מעודדת את הנפגעות והנפגעים להתלונן, הקפאת התקשרות עם הנילון וכדו', ומאידך גיסא – הימנעות משפיטה ומהסקת מסקנות. אסור אפוא לבייש את הנילון – בנתיים, אולם כל הפעולות האחרות שמנית הן פעולות שאם מודגש שהן הקפאה לעת עתה ולא מעשה סופי – זה הדבר הנכון לעשות, שכן מדובר בפגיעה רעה מאוד.
האם קבלת תשובה לשאלה ?
כל טוב