שאלה
קבלתי מכות חזקות בבטן במשך השנים (ניסיתי להרות ללא הצלחה) כעסתי מאוד ולפני מספר שנים השלמתי עם זה וקבלתי שכנראה היעוד שלי בחיים זה הטיפול בהורים שלי. השנה חטפתי מכה חזקה בבטן (אבדתי את אבי לפני תשעה חודשים) השתטחתי והתפתלתי מכאבים. לקח לי הרבה זמן להתאושש (אם בכלל). ניסיתי לקום ואז חטפתי שוב מכה איומה בבטן וגם ברגליים (אבדתי את אמי לפני חודש). שוב השתטחתי. הכאבים חזקים פי כמה ואני לא מצליחה לקום. אני לא מצליחה להבין למה. למה להמשיך ולהכות אותי כשאני מנסה לקום על הרגליים (חשבתי שאני בדרך להתאושש על מות אבי). איך אני יכולה לקבל את זה שאלוקים עושה רק טוב. החיים שלי היו ההורים שלי, ידעתי שהימים האלו יגיעו אבל למה בצמידות כזו. איך אפשר לצוות עליי להיות שמחה בשבתות ובחגים כשהקושי הוא בלתי נסבל דווקא בזמנים האלה? יש לי רגשות אשמה עמוקים כלפי ההורים. אז גם באובדן אמי אני אולי אשמה? כי לקח לי הרבה זמן להפסיק לבכות על אבא שלי? אני שואלת בגלל הסיפור שקראתי: אותה אשה שהיתה בשכנותו של רב הונא – היו לה שבעה בנים. מת אחד מהם, היתה בוכה עליו ביותר. שלח לה רב הונא: אל תעשי כך! לא השגיחה בו. שלח לה: אם מצייתת את מוטב, ואם לא הכיני תכריכים למת אחר, ומתו כולם. לסוף אמר לה: הכיני תכריכים לעצמך ומתה. אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני. אמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה. לא מוגזם? מה העונש הזה? רחמנית יותר בוודאי שלא אבל אני עצובה ביותר. ציפיתי ליותר הבנה. מצד שני, מה לא בסדר בי?
תשובה
שלום וברכה
לפני כל דבר אחר – אני מבקש להיות שותף עימך במסע הקשה שאת הולכת בו ובמשא הקשה שאת סוחבת.
את צודקת.
את צודקת שקשה מאוד לקבל את זה שהקב"ה עושה רק טוב – כי אנו בני אדם, ואנו רואים וחווים כאבים ומכות. אפשר שבמבט האלוהי מדובר במשהו המיטיב בעולם, אבל אנחנו לא רואים את זה ולא יכולים להגיד את זה. גם ההלכה מבטאת את העובדה הזו: אנחנו לא מברכים על הצרות "ברוך הטוב והמיטיב", כי אם מברכים "דיין האמת", כלומר: אנו מאמינים כי הקב"ה הוא אלוהי אמת ופעולותיו אמת, אך אין אנו מחויבים, ואין אנו אומרים עליהם שהם טובים.
ומתוך האמת הזו אנו מתבוננים גם על הדברים הטובים שיש בחיינו, ומודים על כך. לא על ידי התעלמות מהכאב, כי אם דווקא מתוך ההכרה כי אור וצל משמשים בעירבוביה, ואנו שמחים על מה שראוי לשמוח בו ואבלים על מה שראוי להתאבל עליו. אני מציע לך ללכת בדרך זו.
ובעיקר, בשל העובדה שאין אנו יודעים מפני מה באים עלינו דברים בחיינו – לא יהיה זה נכון לחיות ברגשות אשמה. יכול להיות שהצרות באות לעורר, אבל לא על ידי רגשות אשמה מיותרים, שאין לך שום מושג איזו אשמה יש עלייך והם גם לא מובילים לשום מקום, אלא על ידי ניסיון להיות יותר טובים.
ובעזרת ה', יקויים בך "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה", ותראי מעתה והלאה טוב בחייך.
כל טוב ושמחות