שאלה
קרוב משפחה שלי מתחתן והוא החליט שאת החופה והקידושין ינהלו זוג נשוי וזאת על מנת לתת ייצוג שווה לנשים וגברים בעריכת טקס זה-כאשר את ברכת האירוסין תאמר האישה. כמו כן הקידושין עצמם יהיו בשטר ולא בכסף.
הקידושין ייעשו על דעת שתנאי הכתוב בשטר תקף. תנאי זה נועד להקל על האישה על כל צרה שלא תבוא ולאפשר את פירוק הנישואין לעת הצורך (ל"ע) בקלות ובכבוד, ביוזמת כל אחד מהצדדים.
הכתובה נכתבה מחדש על מנת לשקף את המציאות הכלכלית הנוהגת במשפחות במדינת ישראל דהיום. האיש אינו זוכה במעשה ידיה של האישה ואין לו דין ודברים בנכסיה, בני הזוג חייבים לזון זה את זו.
על מנת ליצור הדדיות בחיובים ההלכתיים החלים על כל אחד מבני הזוג, האיש נשבע מתחת לחופה שכל נשות העולם אסורות עליו והוא אוסר עצמו עליהן בנדר על דעת הרבים ושבועה חמורה, עד לפקיעת הנישואין (ר"ל).
שבע ברכות יברכו אנשים ונשים כאחד.
האם חופה זו כשרה? מותר לעשות דברים אלו? והאם מותר על פי ההלכה לכל אחד לערוך חופה?
תשובה
מבחינה הלכתית יבשה יתכן מאוד שה חופה כשירה וכל מה שנעשה תופס על פי ההלכה. אך בעם ישראל יש מושג של מנהג ומסורת ולא יתכן שכל אחד יעשה דין לעצמו, במיוחד בדור שאין בו סמכות הלכתית מוסכמת כמו סנהדרין, יש חשש ממדרון חלקלק, שעוד אנשים ילמדו ממנו ויעשו טקס קצת שונה וכך הלאה , עד שבירור חלק מהטקסים כבר לא יתפסו על(אפילו במובן הפשוט של השפה), אצל האשכנזים שלא ניתן לגרש אישה בעל כרחה באמת הכתובה בעצם מיותרת לחלוטין ורק מתוקף המנהג שאנו מכבדים את מסורת ישראל אנו כותבים כתובה.
אך כל השיוניים האלו צריכים להיעשות רק ע"י סמכות מוסכמת ששמה סנהדרין. אני מצ"ב את דבריו המאלפים של הרב קוק באגרות ראיה בעניין:
אגרות ראי"ה א' עמ' קג-קד
... ע"כ אי-אפשר לאמתתה של תורה להתגלות כ"א בהיות עם ד' כולו בארצו, מבונה בכל תיקוניו הרוחניים והחומריים גם יחד, שאז תשוב תורה שבע"פ לאיתנה, לפי הכרת ב"ד הגדול, היושב במקום אשר יבחר ד', על כל דבר אשר
יפלא למשפט, ואז אנו בטוחים שכל תולדה חדשה תהיה מוכתרת בכל עז ובכל קודש, כי קודש ישראל לד'. ואם תפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת ע"פ ב"ד הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כ"א באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא ע"ז
מקור בתורה, והסכמת המאורעאות עם כח ב"ד ודרישת המקרא יחד אינם דברים שמזדמנים במקרה, כ"א הם אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמתת תורה שבע"פ, שאנו חייבים לשמע לשופט אשר יהיה בימים ההם, ואין כאן "התפתחות" של גריעותא. אבל מי שבא לדון בזמן הזה, שאנחנו מדולדלים וחיינו הכלכליים אינם נערכים לשם חיים לגבי מצב האומה בצביונה הראוי, ע"פ אותן הדרישות הרוממות, הוא נכון למועדי רגל, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. וכל ענין הוה ועבר וכיו"ב, שהנני מזכיר תמיד ביחש המעשה לכללי התורה, הכל נמשך ע"פ הציור של חיי עמנו וארץ חמדתנו בתכלית השלמות, בהיות אדירנו ממנו ומושלנו מקרבנו, ארמון על משפטו ושופטנו ויועצנו כבתחילה, וארץ צבי שתולה בנוה בקיבוץ כל בניה בתוכה וכל יושביה עליה, אז כל היוצא ממעין בית ד' יהיה קודש לד'. אבל בזמן החשך והדלדול אמנם אין מעצור לאדם להתנהג ע"פ הרגשותיו היותר עדינות, כשהוא מכוין בהן לרומם נפשו, ולקרבה אל אור האמת והצדק, שהוא אור השי"ת וחסדו, אבל אין זאת הדרכת של תורה כ"א מדה מוסרית פרטית, ע"כ אם בהיותה מתרחבת תביא איזה דברים של הפסד באוצר הכלל, ע"י אותו הדרך שנטיות הקדומות בזמן מביאות, יהפכו מנטיות מוסריות לדברים שיש בהם נזק לרבים, שכל חכם-לב ואיש-חסד יבין, שהחוב היותר קדוש ונשגב הוא לקמץ גם הוד מוסר נפשו לפי ערכו הפרטי, כדי להעמיד טובה למוסר הכללי, שהוא יסוד הצדק העומד לעד. וע"ז נאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם".