ללא נושא

הבעל חייב בכבוד אשתו, על כך הוא מתחייב בפני שני עדים ביום החופה והקידושין: "אנא, במימרא ובסייעתא דשמיא אפלח ... ואוקיר..." (אוקיר= אכבד)
הרמב"ם, הלכות אישות, פרק ט"ו כותב שתי הלכות, זו ליד זו:
בהלכה כ' כתוב: "וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו (כלומר: מתנהגת לפי רצונו) ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח"
לעומת זאת, בהלכה י"ט כתוב כך: "וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון- מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב, ולא רוגז"
הנה, גם האיש חייב בכבוד האשה וגם האשה חייבת בכבוד האיש. לכאורה- סתירה בין שתי ההלכות: אז מי יכול לדרוש את כבודו מן השני: הבעל מן האשה- או האשה מן הבעל?
התשובה היא, שהחיבור של הרמב"ם הוא חיבור של הלכות, והלכה היא חובה, אין הלכה שהיא זכות. חובה על הבעל לכבד את אשתו. חובה על האשה לכבד את בעלה. לא יקרה שום דבר נורא, אם, חלילה, גם הבעל יכבד את אשתו וגם האשה תכבד את בעלה.
אך אם יקרה שכל אחד מהם ידרוש ויתבע את כבודו- או אז המצב מאד מאד לא טוב.
ולסיום: אכן, גם הבעל צריך לכבד את אשתו. אך אם אנו שואלים לגבי החובה, אם יש התנגשות בין חובתו לכבדה ובין חובתה לכבדו- חובתה לכבדו גדולה יותר.
(לא זכותו לכבוד, אלא חובתה לכבדו... וזה לא "סמנטיקה" בלבד!!!...)