ללא נושא

לשואלת שלום רב.
אני חושב שאמרת משפט מאד חשוב ומרכזי. העיקר זה הרצון שלך להיות עם ה' יתברך. יש המון זרמים והמון ויכוחים, אבל כולנו שותפים באותה שאיפה נשגבה, להיות עם ה' ולהדבק בו. כולנו שותפים בהשתדלות לקיים תורה ומצוות, להרבות בצדקה וחסד, להתפלל, ללמוד תורה, ובכלל להתחבר אל הקב"ה.
מעבר לזה יש ויכוחים על השקפת עולם. יש כיוונים שונים. תבררי לעצמך מה אומר כל אחד, מה הם טענותיו, ותחליטי מה נשמע לך הכי הגיוני ונכון.
אני אינני חושב שלהיות חרדי זה לעלות בדרגה רוחנית. גם אדם שאיננו חרדי, נדרש להקפיד במצוות ולהתעלות, ורובנו אף עושים זאת ומקפידים במצוות לא פחות, ובד"כ אף יותר. כך שאם תלכי לישיבה ציונית רצינית, ותנסי להשוות תפילה כאן וכאן, לימוד תורה כאן וכאן, לא תמצאי הבדל מהותי בעוצמת הדבקות בה'. המחלוקת עם העולם החרדי היא בתחומים אחרים בכלל. יש לנו מחלוקת ביחס למציאות, לעולם החומר. עד כמה אנו מתעסקים איתו, עד כמה אנו מנסים לקדש אותו, עד כמה אנו נכנסים לכל מערכות החיים רואים בהם ערך רוחני ומרוממים אותם. כך לגבי מדינה וכל מערכותיה כגון צבא, מדע, תקשורת ועוד, האם אנו רואים בכל זה תועבה שעדיף להשאיר לאחרים, או שאנו רואים בזה חלק מעולם שלם של הקב"ה, שבכולו יש קדש, בחלקו גלוי ובחלקו זה תפקידנו לרומם אותו ולקדשו. לכן אנו מסתכלים על הקמת מדינה כדבר בעל ערך דתי, כהתחלה של הקמת מלכות ה', כיסוד כסא ה' בעולם, וכראשית צמיחת גאולתנו. כך אנו לומדים (בין השאר) בישיבות הסדר, שממשיכות את דרכו של דוד המלך, שכונה ע"י חז"ל "עדינו העצני" (שם זה מופיע בתנ"ך כשמו של אחד מגיבורי דוד, וחז"ל משייכים כינוי זה לדוד עצמו), שכשהיה לוחם היה מקשה עצמו כעץ ארז ("העצני"), וכשהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת ("עדינו"). כלומר שילוב מיוחד של צבא וישיבה. וכן אנו הולכים ללמוד באקדמיה כערך דתי, כדי להמשיך ולפתח את עולמן של הקב"ה ולהיות חלק משמעותי מבנין האומה בארצה ומפיתוחם של ימות המשיח. כלומר יש כאן השקפת עולם שלמה, שמסתכלת על העולם כולו בשלמות.
ועוד הערה לגבי החמרות. מצד אחד, חומרה יש בה חיוב, כיון שהיא מעידה על אהבה רבה לה' ונכונות להתאמץ מאד על מנת לעשות כרצונו ולא לפספס. ואכן יש מקרים בהלכה שכתוב "והמחמיר תבוא עליו ברכה". אבל מצד שני חז"ל ידעו במקרים אחרים לומר על חומרות שונות שזאת "חומרה של שטות", וכן "והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים". כלומר החיים שלנו אינם יכולים להיות מורכבים רק מחומרות. חיי תורה אינם אפורים וכבויים, לא צריך לחיות בפחד וחששות תמידיים שמא נעבור על איסור זה או אחר. צריך לעבוד את ה' בשמחה. צריך ללמוד היטב מהי ההלכה, מה מותר ומה אסור וממה ראוי להמנע, ומצד שני, לא פחות, צריך ללמוד מה מותר והיכן יש ליהנות מהעולם ללא חשש. וכבר אמרו חז"ל, על הנזיר שנקרא חוטא כיון שאסר על עצמו יין, ואמרו לא מספיק לך מה שאסרה התורה? ונזפו בו על שמנע עצמו ממה שה' רצה שייהנה. האיזון הזה הוא אישי אבל הוא חשוב, מצד אחד לעבוד את ה' באימה ויראה, ולהתרחק לא רק ממה שאסור אלא גם מן הכיעור, ומצד שני לחיות, לא לשקוע רק בחומרות ואיסורים מעבר למה שמצווה התורה.
יש עוד הרבה מה להרחיב בנושאים לעיל, אבל כתבתי מעיקרי הדברים.
בברכה
אפי קיציס