ללא נושא

שבוע טוב
תנחומי. הנני משתתף בצערך
מותר להיות מעט עצובים שהרי אבל על אביו אסור בשאלת שלום למשך יב חודשים משמע אם כן שזוהי הגדרת המציאות הנכונה עבורו שאינו שרוי בשלום.

שלום פירושו - סידור כל הדברים במציאות בצורה מושלמת באופן שכל דבר מוצא את מקומו ואת תפקידו הראוי ונראה שלכן קראו חז"ל להדלקת נר בשבת "שלום ביתו" כי הנר מאפשר לראות בדיוק היכן מונח כל חפץ ומה אפשר לעשות איתו
כך גם האבל על אביו שרוי בחוסר סדר מסוים במשך השנה הראשונה אך יחד עם זאת לא טוב הדבר שהינך בוכה על אביך כל יום. זה בוודאי דבר מוגזם ויש בו גם צד של איסור כפי שמספרת הגמרא במסכת מועד קטן, דף כז, עמוד ב על אישה שבכתה יותר מדאי ואמר לה רב הונא שהיא גורמת לכך שבסוף באמת יהיה צורך בבכי נוסף - באבל על מישהו אחר...
ונראה שסיבת הדבר היא שמי שנמצא באבל נמצא באופן מסוים במעמד של מידת הדין ולכן לא ראוי להרבות את הדין בשעה זו וייתכן שזו אחת הסיבות שלא אומרים תחנון בבית האבל

וזו לשון הגמרא שם אמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה.
ההיא איתתא דהות בשיבבותיה דרב הונא, הוו לה שבעה בני. מת חד מינייהו, הוות קא בכיא ביתירתא עליה. שלח לה רב הונא: לא תעבדי הכי! לא אשגחה ביה. שלח לה: אי צייתת - מוטב, ואי לא - צבית זוודתא לאידך מית. ומיתו כולהו. לסוף אמר לה: תימוש זוודתא לנפשיך, ומיתא. (ירמיהו כ"ב) אל תבכו למת ואל תנדו לו, אל תבכו למת - יותר מדאי ואל תנדו לו - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלושים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

וגמרא זו נפסקה הלכה ברמב"ם, הלכות אבל, פרק יג, הלכה יא - "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טיפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמישה דברים".

וכן כתב בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצד, סעיף א
"אין מתקשין על המת יותר מדאי; וכל המתקשה עליו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה; אלא שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לתספורת ולגיהוץ".

ולכן אני מייעץ לך לנתב את הצער למקום של עשייה חיובית כגון ריבוי בלימוד תורה התחזקות במצוות ועשיית חסד
בהצלחה אייל משה