כבוד בין בני זוג

בס"ד

שלום רב!

דעתי המוחלטת שהצדק אתך! אסור לאדם לפגוע באשתו.

גם אם הוא כועס, אפילו אם יש סיבה לכעס שלו.

שום דבר לא מתיר לאיש להעליב את אשתו.

כך קובעת הגמרא:

"רב אמר, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (= שלא לפגוע באשתו). מתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה".

את וודאי מכירה את הביטוי: תהיה חכם ואל תהיה צודק.

מתוך הדברים שאת מתארת נראה שבעלך מאוד כועס וכשהוא כועס הוא מסוגל לפעול בלי שום רגישות.

את צריכה לחשוב מה הדרך הנכונה להביא אותו למודעות עצמית אודות ההתנהגות החמורה שלו כלפיך והנזק שהוא גורם בכך לשניכם.

אין טעם להוכיח אותו בשעת כעסו - זה מביא אותו לתגובות עוד יותר קשות.

צריך להמתין ימים אחדים - רק אז לפתוח את הנושאים הללו ולדבר על הכעס שלו ועל כך שהוא פוגע ומעליב.

מצטט לך מקורות ודברי רבנים חשובים כדי לחזק אותך.

מתוך מקורות אלו אפשר לראות שבעלך מזיק מאוד לעצמו,

הוא עובר על דברי תורה, דברי חז"ל, ועל הוראות של גדולי הדור שלנו.

תחשבי אם יש מקום להראות לבעלך את התשובה הזאת ואת המקורות הללו.

חשוב מאוד שהוא ידע מה הנזק שהוא גורם לעצמו בהתנהגות שלו.

א. הרב עובדיה זצ"ל

ולעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה. דהיינו, שמכיון שאסור להונות אדם בכדי שלא יצטער, נמצא אם כן שאיסור אונאה תלוי בצערו של זה שהונו אותו, והאשה בדרך כלל רגישה יותר מן האיש ויותר בנקל יכולה לבא לידי בכי מתוך צערה העמוק, ולכן צריך אדם להזהר מאד שלא לצער את אשתו בדרך אונאה, משום שהיא קלה להצטער מפני דבריו, והחטא תלוי בצוארו. וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך.

וידוע הדבר שענין הקפדתה וצערה של אשה הוא חמור מאד ועלול לפעול פעולה קשה אף בלא כוונתה, וכמו שאמרו בגמרא במסכת כתובות (דף סב:) שרב רחומי (שם חכם) היה לומד תורה אצל רבא, והיה בית מדרשם נמצא בעיר מחוזא, והיה נוהג רב רחומי לבא לביתו רק פעם אחת בשנה, בערב יום הכפורים (שכך היה מנהגם של כמה תלמידי חכמים שהיו עדיין צעירים מאד). ופעם אחת מתוך גודל עיונו בתלמודו נתעכב. והיתה אשתו מחכה לו בקוצר רוח מתי יבא, שהיו לה אליו געגועים עזים. לבסוף מרוב צערה שחשבה שכבר לא יגיע בעלה, זלגה דמעה אחת מעינה, ובעלה באותו זמן היה יושב במקום גבוה, ומחמת הצער שגרם לאשתו, נפל בעלה ומת. נמצינו למדים כמה גדול כוחה של דמעה שבאה מתוך צער. (ובפרט לגבי רב רחומי שהרי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולכן פגעה בו כל כך מדת הדין).

ובגמרא (דף נט.) אמר רבי חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבודה של אשתו שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב.) "ולאברהם הטיב בעבורה" דהיינו בשביל שרה אשתו. וכן אמר רבא לבני העיר מחוזא, כבדו נשותיכם שמתוך כך תתעשרו. ובהלכות הבאות יבוארו אם ירצה ה' פרטי דינים אקטואלים בעניני אונאת דברים.

מתוך: http://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=282

ב. מתוך אתר של חב"ד

"רב אמר, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (= שלא לפגוע באשתו). מתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה" (בבא מציעא, דף נט)..

שימו לב למלים ולניסוח.

לא כתוב כאן להתחשב באשתך ואף לא להיות נחמד ורגיש כלפיה, כיוון שההגדרה שלך של התחשבות או של רגישות עשויה להיות שונה מאוד מזו שלה. ודרכך שלך להיות נחמד עשויה להיות שונה ממה שהיא זקוקה וכמהה לו.

אף אין התלמוד אומר לנו, "היא עשויה להיות רגישה מדי, אז עשה כמיטב יכולתך, אבל זו באמת הבעיה שלה".

חלף זאת, מלמד אותנו רב: "היא בוכה בקלות, אז זוהי אחריותך להיות זהיר ביחס אליה". אתה מחויב לדאוג לכך שלא תעשה דברים או תאמר דברים שעשויים לגרום לה לסבל.

אתה עשוי לחוש כי זה טפשי. היא קטנונית ומגיבה בצורה לא הגיונית וחסרת פרופורציה. קצת ביקורת בונה מעולם לא הזיקה לאיש. בסופו של דבר היא תתגבר על זה.

אך התלמוד אומר כך: אם היא מרגישה פגועה, דאג לכך שלא תפגע בה, כיוון שדמעותיה ורגשותיה חשובים.

מתוך https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/678754

ג. קישור לשעור של הרב אבינר:

http://shlomo-aviner.net/index.php/%D7%94%D7%95%D7%99_%D7%96%D7%94%D7%99%D7%A8_%D7%91%D7%90%D7%A9%D7%94_%D7%A9%D7%93%D7%9E%D7%A2%D7%AA%D7%94_%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%99%D7%94

לא הזכרנו את הכעס שיש לבעלך - במקום להלחם בו בכל כוחו הוא מאפשר לכעס לשלוט בו.

כמה דיו נשפך על הנזקים של הכעס ועל החובה המוחלטת להלחם בו.

מתפלל שבעלך יבין במהרה את התיקון שנדרש ממנו ותזכו שניכם לשלום בית - באהבה, אחווה, שלום ורעות.