שאלה
היי, אני רק בת 22 בלי ילדים וכבר חושבת על זה, לדעתי יש מה להיות עצובים רק אם מישהו צעיר לא עלינו מת, אבל לדעתי אם מישהו בן מעל 70 מת כבר פחות, כי הרי אלה החיים, כאשר אני אגיע לגיל נניח 60 אני אגיד לילדי שלא יהיו עצובים כשאמות, אני גם לא ארצה שיהיו עצובים וינהגו במנהגי אבלות, כי למה להיות עצובים על זה? אלה החיים ואני מקווה להיות במקום טוב יותר, דווקא שירים יכולים לשמח אותם ולהרגיע אותם, לא ארצה שילדי יהיו באבל לאחר מותי, שימשיכו כרגיל ויהיו מאושרים, אם אלה אנשים שקרובים לליבי פשוט אשמח שיכבדו אותי בכך שיזכרו אותי וזהו, מה הפואנטה להיות עצובים על מישהו שמת אם אלו החיים? דיכאון ועצב אלו דברים נוראיים...
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
אחד הדברים הבסייסים בעבודת המדות ועבודת ד' היא נסירת המדות, לדעת כל מדה ותכונה למה היא שייכת. לכן בזמן אבל אין דכאון כלל, יש הרגשה נשמתית שנוצר לבני האדם חסר מסויים, אין להם עם לדבר לשוחח לחשוב ולחיות יחד, ברור שלנפטר יש שמחה גדולה בעלותו למרומים ולהנות מזיו השכינה. כך שאין כל דיכאון בשבעה, אלא קושי שאדם מבטא על כך שהקרוב אליו איננו קרוב אליו. אדרבא גם הפסיכולוגיה המודרנית אומרת ויודעת שאם האבל לא ישחרר את הצער הזה שחסר לו כעת בעולם, הדבר רק יזיק לאבל. ידוע שאבלים שלא ישבו שבעה היה להם קשה הרבה יותר מאשר אבלים שישבו שבעה ונפרדו מהקרוב להם.
שלא תדעו חלילה צער והניחי לדברים עד שתגיע לגיל מבוגר שאז ראוי לאדם לתכנן את הפרידה שלו מהעולם.
שבת שלום
כתיבה וחתימה טובה
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ