שאלה
שלום לכבוד הרב,
ברצוני לשאול את כבוד הרב בנושא חטאות שצריכות למות ולא להיקרב.
1) מהי הסיבה או ההיגיון מאחורי מותה של החטאת בחמישה מקרים - הרי התורה רחמנית בכל הנודע לבע"ח וכאן לכאורה החטאת מתה בצורה לא קלה. אם אקח לדוגמא את חטאת שמת בעליה, אזי, מה הצורך לגרום מוות לחטאת בצורה זו? אמנם גורלה של החטאת לא שפר כאשר מת בעליה והיא איננה יכולה למלא את יעודה ולכפר על החטא, אולם, לאחר שמת בעליה מדוע שלא תמלא תפקידה על ידי הקרבה של קרוב משפחה (בן או מישהו אחר), כך גם תהיה כפרה מאוחרת לבעלים שמת כי החטאת הוקרבה כדין וגם הכהנים יכולו להנות מבשרה (חטאת חיצונית) וגם החטאת תמות ללא ייסורים כי הרי השחיטה היא הדרך הכי מהירה. לחלופין, מדוע שהחטאת לא תרעה ותסתאב ואחרי שיפול בה מום תמכר והכסף יילך להקדש או לקרבן אחר.
2) מה דינה של אותה חטאת שלא נקרבה ומתה? האם מותר להשתמש בבבשרה להאכיל כלבים? האם מותר להשתמש בעורה? האם הכהנים יכולים להנות ממנה? או שמא היא נקברת כמו שהיא.
מתנצל על האריכות, ותודה לרב על תשובתו,
בברכה,
עידו
תשובה
שלום וברכה
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה.
נקודת המוצא של התורה היא שמשעה שהוקדשה שעירה לחטאת - היא הנושאת את עוון האדם ששגג בעניינים שיש בהם כרת. הנשיאה הזו הופכת אותה מסתם חיה למכפרת, המיועדת לכפרת אותו אדם שחטא בשגגה.
משעה שהוא מת - לה עצמה אין עוד קיום, ועל כן חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה.
רחמנות התורה על בעלי חיים מתייחסת לאיסורי התעללות בבעלי חיים, לחובת פריקה, למניעת חרישה בשור וחמור יחדיו, באיסור חסימת שור בדישו, ועוד ועוד. ברם, אין שום צורך ברחמנות על כך שהבהמה לא תמות, ובזה היא שונה לחלוטין מהאדם, שהוא מודע למותו ומתפתל לאורך חייו עם המוות.
על כן, בשל העובדה שזהותה של השעירה לכודה בתוך המתכפר, והוא נפטר - היא הולכת למיתה.
כל טוב ובתפילה לזכות לגילויה וחשיפתה של משמעות הכפרה