שאלה
צהריים טובים כבוד הרב.
אתחיל ברקע מינימלי.
גדלתי בבית "דתי" במובן הבסיסי ביותר, למדתי בבית ספר דתי ובישיבה, ומפני שהשתיקו אותי (בדרכים שונות, נעימות ופחות נעימות) בכל פעם ששאלתי שאלות אמונה, הסקתי הסקות לא נכונות והיום אחרי כמה שנים של עזיבת הדת אפשר להגיד ש"חזרתי בתשובה".
נתקלתי בכתבי הרב קוק ובאנשים הנכונים שמשכו אותי לדת - והתאהבתי.
אני מרגיש, שמצאתי סוף סוף אמת, והתחושות הפנימיות שלי מאשרות את זה שמצאתי את האמת, שאין אופציה אחרת וצריך להתחיל לעבוד. אין לי בעיה עם זה, אני אוהב ויודע לעבוד, ואני עובד כמה שבועות. נהנה מכל רגע, מתקרב לאט לאט. הכל נהדר.
אבל יש לי בעיה אחת ענקית.
תמיד הייתי מ"החכמים" בכל שלב בחיים שלי, וזה פיתח לי סוג של גאווה פנימית, לא כזאת שיוצאת החוצה ופוגעת בזרים (כמעט) אלא בעיקר בעצמי, ביכולת להקשיב מעבר לפעם אחת (הרי אם לא הבנתי בפעם הראשונה למה יש להקשיב שוב?) ובהקשר הדתי - להאמין באלוהים.
הרי אם אני לא מבין אותו - הוא כנראה לא קיים לא? בהסתכלות לאחור הבנתי שזה מה שגרם לי לצאת מהדת בנעוריי וששבתי זה כי התחלתי להרגיש בקיום אלוהים ולא הייתי צריך להבין. היום אני מבין שמידת הגאווה הפנימית שלי היא עדיין עצומה, למרות שלימדתי את עצמי (זכיתי שנפלו בחזקתי חברים מלאי ענווה ללמוד מהם) לכבד, להקשיב, לפתח ענווה חיצונית (שהייתה חשובה נורא!). אני מרגיש שכשאני מסתכל עמוק בפנים אני עדיין מלא גאווה. ואני מרגיש שלמרות שאני מרגיש את אלוהים סביבי בכל פעם שאני מתפלל ולומד אמונה, חסרה שלמות האמונה מהמקום הזה שאני לא באמת מבין את אפסיותי. הגיונית אני מבין את אפסיותי, גם בגלל שאני מרגיש שיש כוח שגדול ממני אני מבין, אבל משהו שנובע מהגאווה הפנימית שכל כך התרגלתי אליה, מונע ממני תחושה של שלמות אמונה.
כדי להמחיש אתן דוגמה: לא מזמן הצלחתי להגיע להבנה פנימית עמוקה שכל הטוב בא מה' ורק ממנו. והרע מהבחירה החופשית של בני האדם. שדיברתי על זה עם ארוסתי והסברתי לה את זה היה לי קשה להגיד את זה, כאילו יש בי פקפוק פנימי שמעט מתבטא החוצה, שאני מנסה להסביר לעצמי ולא מצליח, כאילו אני מסרב להאמין שפעם טעיתי, ושהתשובה היא כזאת פשוטה ומצטיירת כילדותית ממש ואני תמיד חשבתי על דברים מורכבים, ומעבר לזה, להאמין שיש כוח בעולם שהוא גדול ממני ובכל כך הרבה רמות ושאני כל כך כלום. אני רוצה להאמין בזה, ולהבין את זה מבלי להרגיש מועקה כל כך עצומה מבפנים, ובגלל שהמועקה נהייתה כל כך עצומה פניתי אליך.
קראתי מבואות והתחלות של ספרי אמונה כגון לנבוכי הדור ומורה נבוכים, ולא מצאתי קשר ישיר לתחושות שלי. קראתי קצת על מידת הגאווה במידות הראיה וגם שם לא מצאתי קשר ישיר לתחושות שלי. בד"כ שאני קורא על נושאים שאני דרוש לעבוד עליהם (בעיקר במידות) מספרי חכמים התמונה מתחברת לי נורא מהר ואני מרגיש ביטחון, אור גדול ושמחה בעבודת המידות. מרגיש שהאמת בידי.
האם זו בעיה מוכרת ויש מושג וספרים העוסקים בנושא שאוכל ללמוד מהם, או אפילו שיעורים? האם יש מושג שאינו "גאווה" לבעיה הזו? או שמא יש קשר ישיר לגאווה ואני לא מבין את המושג מספיק טוב?
בתודה רבה מראש.
תשובה
שלום וברכה
האם אני יכול להזמין אותך למסע ?
בשל העובדה שיש צורך לברר כמה הנחות, שאיני בטוח שהבנתי אותן.
אתה מתאר מצב שבו אתה חש כחכם. יש בכך מגרעות - כגון היכולת להקשיב, לקבל וכדו׳. יותר מזה - גם היכולת להאמין עלולה להיות נפגעת כאשר אנחנו מלאים מעצמנו.
אבל יש בכך גם תועלות.
שכן אמונה היא מפגש בין עצמנו ובין ריבונו של עולם, וכשאנחנו באים עם חכמה למפגש הזה - אפשר שייוולד מזה דבר טוב מאוד
וככה נכון לנוע בין תחושת אפסיות מול הקב״ה, ובין תחושה של עוצמה וחכמה במפגש איתו, ולא לאמץ רק את תחושת האפסיות.
ואם מרגישים מועקה - היא קריאה לבירור פנימי.
למשל, אם ההנחה ש״כל הטוב בא מה' ורק ממנו. והרע מהבחירה החופשית של בני האדם״ גורמת למועקה - יכולות להיות לכך סיבות מגוונות. האחת היא זו שאתה מתאר - קשה לקבל את אפסיותנו לעשות טוב, אלא רק רע בלבד; אבל יכול גם להיות שזו בכלל אמונה לא נכונה, שהלוא אנו עושים גם דברים טובים וגם דברים רעים, והדבר לא מחייב כלל לבטל את עצמנו ולחוש כאפסיים. להפך, אנחנו בעלי צלם אלוהים, ולכן יש ביכולתנו לעשות גם טוב וגם רע, ואז אפשר שהמועקה שאתה מתאר תיעלם.
אני מציע שתכיר את העולם האמוני הכפול - זה שמלמד אותנו להתייחס באופן כפול לעצמנו, גם כ״אנכי עפר ואפר״, וגם כ״בשבילי נברא העולם״, ולדעת מתי להשתמש בכל אחת מהתחושות. אפשר שנכון יהיה לך ללמוד את ספרו של הרב סולובייצי׳ק זצ״ל ״איש האמונה״ (https://www.mosadharavkook.com/shop/%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94/).
ואשמח אם תשוב לכאן לדון בשאלות אלו.
כל טוב