חובת נשואים לחולי נפש

שלום וברכה

שאלה זו היא עדינה מאוד ורגישה מאוד מאוד, והיא צריכה התאמה אישית לכל מצב ומצב. מה שאני כותב כאן הוא העיקרון הכללי, אולם כאמור צריך לגזור את המשמעות המעשית לכל אדם בנפרד.

באופן בסיסי, ההלכה מתייחסת כנקודת מוצא לחולים בתחום הנפש, לאור מצבם הנפשי. אם מדובר במי שההלכה מגדירה אותו כ״שוטה״ ההלכה קובעת שהוא פטור מכל המצוות; אם מדובר באדם עם תופעות נפשיות שמוגדרות כמחלה, אך הוא בעל יכולת הכרעה והחלטה - הוא נחשב בהלכה כאדם רגיל, עם קשיים, אבל מחויב בהכל. ישנו גם מעמד ביניים של ״פתי״.

על כן, ברור שצריך לבחון כל מקרה לגופו.

ברם, בנושא נישואין, הנושא סבוך יותר, שכן הנושא אינו רק החיוב, אלא גם היכולת, כגון יכולת ההתקשרות הזוגית, או יכולת קיום יחסים בגלל הכדורים הפסיכיאטריים. כאן אנו עוברים למישור אחר בו ההלכה דנה, והוא השאלה האם אדם זה, בהנחה שהוא חייב, מסוגל להקים בית בישראל, הוא שהוא ״אנוס״. אם הוא אינו מסוגל לעשות זאת - הוא פטור מכך.

בכל מקרה, חובה מוחלטת מוטל על כל אדם לספר לבן/בת הזוג את מצבו. אסור להתחתן על בסיס הסתרת מידע. האיסור המוחלט הזה נובע מכיוונים שונים, למן ״מדבר שקר תרחק״, דרך ראיית קידושין אלה כמקח טעות, ועוד ועוד. מעבר לכך, הניסיון מלמד שזה גם לא מצליח, וכשהדברים מתגלים לאחר הנישואין נוצר בדרך כלל משבר קשה מאוד מאוד, שמדרדר את המצב למקום הרבה יותר גרוע ממה שהיה קודם לכן.

כל זה, כאמור, על בסיס ההנחות הרפואיות. ולכן, הדבר הראשוני שיש לעשותו הוא לקבל ייעוץ מקצועי בתחום רפואת הנפש, ניסיון להגיע לאיזון בתחום הכדורים עם כמה שפחות תופעות לוואי, וכדו׳. יש הרבה פגועי נפש נשואים, בנישואים מורכבים, אבל יציבים, כאשר הדברים נעשים במקצועיות, ברגישות, ביושרה וללא ההסתרה, ועם הדרכה רוחנית.

כל טוב ובהצלחה