שאלה
הי,
לפני הכל רציתי להודות על ההיענות לשאלות שצפות מצד אנשים ועל האיכפתיות כלפי כל שאלה שנשאלת. זה ממש לא מובן מאליו.
רציתי לספר על התלבטות שעלתה בעקבות התקופה האחרונה עם הערבים בכלל וערביי ישראל בפרט.
אני עובדת במשרד מעורב, של ערבים ויהודים. אחד הדברים בהם המשרד מתבלט בהם הוא האווירה הטובה השוררת בין העובדים, והחברות הקיימת בין כלל המגזרים.
במשך שעות העבודה אנחנו אוכלים ביחד, צוחקים, משתפים, ולעיתים יוצאים גם לאחר שעות העבודה (לא בנים ובנות חשוב להבהיר)
באמת הייתה אווירה טובה ותחושה שבסופו של דבר אפשר להיות חברים למרות הכל.
ואז התחיל הטרור הערבי, הפיגועים, הלינצים והפרעות וכן הטילים מצד החמאס, וערביי ישראל החליטו לשבות על מנת להביע תמיכה בחמאס ולשחרר את הפורעים העצורים ולמרבה ההפתעה כל העובדים הערבים אצלינו מא' ועד ת' השתתפו ולקחו חלק בשביתה הזאת והעלו פוסטים של " Free Palastine" ברשתות החברתיות. אני בתור ציונית לא הייתי מסוגלת להכיל את תחושות ההשפלה והביזיון שחווינו מצדם וכך גם שאר עמיתי לעבודה. אך יום למחרת כולם שבו לדבר כרגיל, לצחוק ולהתנהג כאילו כלום לא קרה ומצאתי את עצמי לבד מסרבת לדבר איתם ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. זה מרגיש לא צודק, לא ערכי ולא מוסרי
לחזור ולדבר עם אותם תומכי טרור שבעבודה הם חברים אבל בבית הם אויבים. השאלה שלי היא האם זה נכון להתעלם מאנשים שאני עובדת איתם 24/7 ובאה באינטראקציה כמעט כל הזמן או שעלי להבין שזה לא יעבוד ולוותר ולהתנהג כמו כולם?
תשובה
בס"ד
שלום וברכה
ההרגשה שלך ישרה והאמיתית. הבעיה השורשית החלה לפני ההפגנות וההתפרעויות, אלא בעצם זה שיש פעילות חברתית משותפת. אמנם כל ענייני עבודה יש לעשות כדרך העובדים, שמסייעים זה לזה, אבל מדוע להגיע למפגשים שלאחר שעות העבודה, שסכנה רוחנית רבה טמונה בהם, ואין כל מקום לחברות שאיננה לצרכי עבודה. על כן הקשר בינכם צריך להיות רק בעבודה עצמה ולא קשרים חברתיים, ברור שמותר לומר בוקר טוב וכדו' אבל לא יחסים חברתיים.
כמו כן תשתדלו להביא יותר פועלים ועובדים יהודים (אינני יודע במה את עובדת) ולהשתדל לחזק את העבודה היהודית במקום, שאם לא כן חלילה תוך זמן מסויים אתם תהיו המיעוט בעבודה.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ