שאל את הרב

דאגה עצמית

הרב ברוך אפרתי הרב ברוך אפרתי 27/07/21 15:01 יח באב התשפא

שאלה

בסייעתא דשמייא

שלום כבוד הרב,

אני הולכת במסע חיי עם השאלה הזאת המון,

ברוך ה' אני דואגת לאחרים ופועלת למען הכלל,

אך קשה לי מאוד לדאוג לעצמי, לפנק את עצמי, לעשות דברים *רק* בשביל עצמי,

אני יודעת שזה חשוב אם זה בא ממקום של עשייה, כי בלי לבנות את עצמך אתה לא יכול לתת לאחרים,

אבל בכל זאת אני לא מצליחה,

אני מרגישה שאני בדרך למידת הגאווה כשאני עושה דברים בשביל עצמי,

מרגישה שאני מפתחת את עצמי ואני מפחדת להגיע למידת הגאווה,

איך יודעים מה האיזון בין דאגה עצמית למידת הגאווה?

שבעזרת ה נזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה!

שבת שלום ומבורך!

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

שלום

ואהבת לרעך כמוך. אם אדם אינו אוהב את עצמו, כיצד תוכל אהבתו להגיע עד חבירו?

האהבה צריכה להיות שרויה בנפש כלפי כל הברואים, וישראל, ומשפחתו, ואשתו, ועצמו.

אהבה אינה גאווה אלא ביטוי לקשר חי בין נקודה אחת לחברתה. אהבה עצמית טובה מגיעה מתשומת לב של האדם לכך שנשמה שבו טהורה היא. והגוף הישראלי טוב הוא. והחושים המשמשים לעבודת השם, יקרים הם.

ולכן מותר הלכתית לאדם להינות מתוך מגמה זו, כשהוא במידת בזהירות.

מעל מדריגת הזהירות יש ערך בפרישות מהנאות כדי להתמקד ביראת השם. באיזון ובמתינות כמובן.

מעל מדריגת הפרישות יש ערך בקדושה, שבה האדם רואה בהנאותיו (שבהן הוא כבר מושל) תפארת ליראתו, ואינן סותרות את רוחו הטובה אלא מפארות אותה בהנאה.

בסיס הכל- איזון, וקצב נכון של התקדמות בעבודת השם.

היעד הוא שהנאות תהיינה חלק מעבודת השם. הדרך היא תחילה בהנאות היתר, בהמשך בפרישה מהן במתינות, ובפסגה לתת להן מקום בקדושה.

גאווה היא שקר, בהיות האדם רואה את עצמו כיסוד המוסר וכמקור הכל. אדם עניו, המכיר בכך שהאמת מצויה במרחבים ולא רק בו, ורואה גם את מגרעותיו, יכול להנות מחייו כחלק מבניית האמת השלימה בו ובעולם סביבו, מבלי להבלע בתוך התאוות עצמן.

בהצלחה

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות