הילדים מתחילים לשחק בפינה שהקצתם להם, ותוך זמן קצר הלגו כבר בסלון, הבובות במטבח והפאזל מתחת לשולחן. אתם מוצאים את עצמכם כל הזמן מכוונים אותם חזרה לפינה, וזה עובד לכמה דקות ואז שוב מתפזר. הבעיה כמעט אף פעם היא לא "יותר מדי צעצועים" אלא איך הפינה בנויה - והפתרון הוא לרוב פשוט הרבה יותר משנדמה.
שינוי 1: פחות צעצועים גלויים, לא יותר
כשכל הצעצועים נגישים בבת אחת, הילד לא בוחר במה לשחק, הוא מוציא הכול, לא מוצא עניין בכלום, ויוצא לחפש גירוי אחר בחדר אחר. הוציאו את רוב הצעצועים לאחסון והשאירו בפינה רק 6-8 בכל פעם, ותחליפו אותם כל שבוע-שבועיים. כך גם המשחקים יהיו חדשים כל פעם וסיבה יותר חשובה, פחות אפשרויות גורם דווקא למשחק עמוק ומרוכז יותר, וגם למעט סיבות לנדוד עם הצעצוע לחדר אחר.
שינוי 2: גבול שרואים, לא רק שומעים
הוראה מילולית כמו "תשחק כאן" נשכחת אחרי דקה. שטיח בצבע או צורה שונים מסביב, שממפה בבירור איפה "שטח המשחק", עובד הרבה יותר טוב. ילדים מגיבים לגבול פיזי-ויזואלי בצורה טבעית, בלי שצריך להזכיר להם כל הזמן. התוצאה: הצעצועים נשארים על השטיח, כי זה פשוט "המקום שלהם".
שינוי 3: כל פעילות בקופסה סגורה משלה
כשכל הצעצועים מעורבבים בארגז אחד גדול, גם ההוצאה וגם ההחזרה הופכות למשימה מתישה שהילד מוותר עליה. חלקו לפי פעילות שלמה: קופסה אחת רק ללגו, אחת רק לציור, אחת רק לפאזלים - עם תמונה על המכסה במקום כיתוב. כשההחזרה ברורה וקלה, גם ילד קטן שמסיים לשחק לבד יחזיר את המשחקים למקום, במקום להשאיר הכול מפוזר.
שינוי 4: מדף פתוח בגובה שלהם, לא ארגז עמוק
ארגז עמוק שצריך לחטט בו כדי למצוא משהו גורם לילד לזרוק הכול על הרצפה בדרך. מדף פתוח בגובה העיניים של הילד, שבו כל קופסה נראית בבירור, עובד כמו תפריט. הוא רואה מה יש ובוחר, בלי לחפור. זה גם מוריד את התלות בכם: הוא לא צריך לקרוא לכם "אמא, איפה..." כי הוא רואה הכול בעצמו.
שינוי 5: פינה שנוחה גם לשבת בה
אם הכיסא הנוח היחיד בבית נמצא בסלון, הילד ייקח את הצעצוע לשם. לא כי הוא לא אוהב את הפינה, אלא כי היא לא נוחה לשבת בה זמן ארוך. שולחן קטן וכיסא בגודל שלו, או כרית ריצפה נוחה, בתוך הפינה עצמה, נותנים לו סיבה פיזית ממש להישאר שם ולא לנדוד עם הצעצועים לחדר אחר.