אתמול עלתה העונה השניה של סדרת הטלויזיה ווארט. למי שלא מכיר או יודע זו סדרה שעוסקת בשידוכים בחברה החרדית ובמסגרתה קבוצה של שדכנים ושדכניות מכירים בין רווקים מהחברה החרדית על מנת להגיע לווארט, אירוסין וכמובן - חתונה. העונה הראשונה של הסדרה יצרה גלים רבים בארץ, בעיקר בעקבות זה שהיא קוראת תיגר על מוסכמות בנוגע להיכרות לצרכי חתונה, וטוענת כי הדרך "המסורתית" של שידוכים היא היא הדרך להצלחת השידוך (בניגוד לתכניות בליינד דייט כאלו ואחרות). אתמול החלטתי לשבת ולצפות בסדרה ולראות - מה באמת קורה שם? חזרתי עם 5 תובנות שיעניינו גם אתכם.
1. נתחיל בזוג הפותח של העונה - שימי ואדל. הוא חסיד וויז'ניץ, ילד של אמא, היא חסידת ברסלב. ובנוסף, הם גרושים. בעיני זה מדהים! לא משנה כמה נגיד שאנחנו בחברה הדתית מתקדמים ומקבלים כל אחד בכל סטטוס, ללא ספק גירושין ובעיקר - גרושים וגרושות, זה נושא שכחברה יש לנו הרבה מה להשתפר בו. ואם ככה זה בחברה הדתית לאומית - על אחת כמה וכמה בחברה החרדית.
עצם זה שבחרו שהזוג הראשון לעונה יהיה זוג גרוש, זו אמירה. ייתכן שזו בחירה בגלל שגם אחד ממובילי התכנית יקי רייסנר בעצמו התגרש לא מזמן, אבל בעיניי יש כאן עוד נקודה: בסוף הפרסום משקף את נורמות החברה, מה שאנחנו רואים בטלויזיה הוא ראי של התקופה. תכניות הטלויזיה לא ממציאות את הערכים של החברה, אלא חושפות אותם: את מה שאנשים חושקים בו, מפחדים ממנו, מאמינים בו או מייחלים לו. אם משהו מופיע שוב ושוב בפרסומות - זה סימן שזו השפה הרגשית והתרבותית של הדור הזה. והלוואי וכולנו נפתח עיניים ולב לעזור לנשים וגברים שרוצים לבנות בית שני באופן מיטיב יותר.
2. ואם כבר מדברים על שימי, שמתי לב שהוא מאוד מעריך את אמא שלו ומאוד מחשיב את דעתה. איך אמרו בתכנית? "אמא שלו החליטה מה הוא צריך, מה הוא רוצה". זה משפט שעלול להישמע כציני או אולי ביקורתי כלפי האמא וכלפי בחור בן 25 שכרוך אחרי הסינר שלה. בתור יועצת זוגית אני גם שומעת את זה לא אחת: "אין שום סיכוי בעולם שאצא עם בחור שההורים שלי מכירים לי, כי מה הם יודעים? הם כאלו מיושנים והזוגיות שיש להם זה ממש לא הזוגיות שאני רוצה".
אני רוצה לרגע לשים כאן סימן שאלה - האמנם? נכון, יש הורים שלגמרי לא בעניינים והיו בוחרים לילדים שלהם בני זוג שלא קשורים אליהם בעליל. אבל הי, מי רוצה הכי בטובתכם אם לא ההורים שלכם? מי מכיר אתכם מרגע היוולדכם? מי עברו דבר אחד או שניים בחיים ויש להם ניסיון? אני לא אומרת שצריך לקחת כל דבר שההורים אומרים כתורה למשה מסיני, אבל כן: להקשיב, להתייעץ, להכיר למשפחה את המיועד/ת עוד בשלב הפגישות. לפעמים דווקא בגלל ההתאהבות והדופמין שמופרש בעוז בשלב זה, טוב שיהיו גם אנשים חיצוניים שיחוו את דעתם.
3. באחד הקדימונים לתכנית ראיתי את אסתר - בחורה מלאת אנרגיה שמבקשת בחור גבוה, גברי, שרירי, עיניים בהירות. בחור שהיא תרגיש לידו ביטחון. הטוקבקיסטים מיד כתבו: חיה בסרט. אבל האמת היא שאסתר ממש לא היחידה. מספיק להסתכל בפורים הקרוב על ילדות הגן ולראות שרובן חולמות להיות כלה או נסיכה. לכולם יש חלומות עם מי הם יתחתנו, אילו איכויות יהיו בבן או בת הזוג המיועדים וזה לגמרי לגיטימי. אבל, חשוב לא לעצור שם. כבר שנים שאני קוראת תיגר על כרטיסי השידוכים בקבוצות הווטסאפ השונות, רובן ככולן אותו הדבר: מחפשת דוס אבל פתוח, מחפש עדינה אבל מלאת ביטחון.
אני רוצה להציע שבמקום לחפש רק איכויות באדם עצמו - כדאי לשים את המיקוד בעיקר על האיכויות בקשר. איזו זוגיות את/ה רוצים? מה טיב הקשר? איזה סגנון תקשורת יש לכל אחד מהם ואתם מחפשים? איך אתם מביעים / קולטים אהבה? בקיצור - במקום להתמקד במועמד/ת עצמו - להתמקד בקשר. זה לא רק ירחיב את האפשרויות, אלא גם יותר ריאלי - כי הרבה מרשימת המכולת הזו הופכת ברבות השנים פחות רלוונטית ומה שכן נשאר זו איכות הקשר בין בני הזוג.
מתוך "ווארט" צילום: צילום מסך רשת 13
4. עוד נקודה שתפסה אותי אצל אסתר הייתה העובדה שהיא עברה חרם על ידי בנות חוצניקיות ובכל זאת היא ממש ביקשה בחור חוצניק. היינו יכולים לחשוב שדווקא בגלל הטראומה שהיא עברה עם אותן בנות שהפלו אותה על מוצאה הישראלי, היא תבחר בבחור ישראלי למהדרין. אבל האמת היא שזה לא כך ומה שקרה לאסתר קורה אצל כולנו. יש בכולנו חלקים שמבקשים ריפוי, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לזה. לא פעם, דווקא דרך הבחירה הזוגית הם מבקשים לצוף.
זאת אומרת שיש צורך לא מודע ליצור חוויה מתקנת - ניסיון פנימי לפגוש מחדש את הכאב הישן, רק הפעם עם סוף אחר. לכן קורה שמישהי שחוותה בילדות תחושת דחייה, תימשך דווקא למישהו מרוחק, או מי שחוותה ביקורת, תימשך למישהו שיפוטי. זו לא טעות, זו בקשה לסגור מעגל. אבל כדי שהמעגל הזה באמת יהפוך לחוויה מתקנת ולא לשחזור של הפצע, צריך מודעות, אומץ והחזקה רגשית - לבחור אחרת מהעבר. במקרה של אסתר, בסוף שידכו לה דווקא בחור ישראלי. על פניו נדמה שהסיפור נסגר אחרת ממה שהנפש שלה ביקשה: הרי אם הפצע שלה היה מול חוצניקיות, איך דווקא קשר עם ישראלי יכול לרפא?
אבל האמת היא שהחוויה המתקנת לא חייבת להתרחש מול אותה דמות שפגעה בנו, אלא מול אותו רגש ישן שהתעורר אז. אם בילדותה אסתר הרגישה פחות שייכת, פחות מעניינת, פחות "מספיק", ודווקא בתוך הקשר החדש היא לומדת להיות היא עצמה, בלי להתנצל, בלי להתאמץ להשתייך, ועם תחושת ערך וביטחון - שם מתרחש הריפוי האמיתי.
5. לבסוף, אי אפשר בלי קצת אופטימיות: ראיתי את אדל מתבודדת ומבקשת מהקב"ה שישלח לה סימן האם זהו הבחור המיועד לה (וגם אם לא). כמו שהרב מרדכי אליהו זצ"ל היה מדריך לומר לפני פגישה: ריבונו של עולם, את הטוב תקרב, את הרע תרחיק - והטוב בעיניך עשה. אני לא יודעת איך תיגמר העונה של ווארט - האם הזוגות יתחתנו או יפרדו. מה שבטוח זה שלכל אדם נקבע כיצד הוא יכיר את הזיווג שלו. יש כאלו שיכירו בתכנית טלויזיה, יש כאלו שיכירו לאחר מכן, יש כאלו שיכירו את השכן שממול, ויש כאלו שיכירו את מי שעלה לארץ רק שנים אחרי. בסוף, אחרי כל ההשתדלות, אל לנו לשכוח שהכל בידי ה' יתברך - אז להתפלל חזק, לבקש מה' יתברך ובע"ה שנזכה כולנו לשמוח בשמחת חתן וכלה.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887