עמיחי ודנה התיישבו מולי בלי להביט זה בזה. "אנחנו כל הזמן נלחמים אחד בשני ונמאס לנו", דנה פתחה את השיחה בשם שניהם. "והאמת, זה מרגיש כאילו אנחנו לא מסוגלים פשוט להיות יחד בלי לסבול", הוסיפה. "אני מרגיש שלא משנה כמה אנחנו מנסים, תמיד אנחנו חוזרים לאותו המקום. פשוט מכורים לדרמות שלנו וזה מייאש", אמר עמיחי. "זה נראה כאילו החומר שמדביק אתכם יחד ומחזיק את הקשר הוא הסבל. אתם שמים לב לזה?" שאלתי. "זה מרגיש לנו נורא, אבל כאילו אנחנו לא מצליחים להתחבר אחרת", ענה עמיחי.
לא משנה כמה אנחנו מנסים, תמיד אנחנו חוזרים לאותו המקום
עמיחי, שתמיד ניסה לגשר ולמצוא פתרונות, נראה הפעם מותש, כמעט מובס. "לגוף ולנפש יש נטייה להתרגל לסבל, ואז הם מייצרים אזור בטוח שכל התשתית שלו היא המקום הסובל הזה. ואז, כשמשהו טוב קורה לכם..." "אנחנו לא מוכנים לקבל אותו", התפרצה דנה. "נכון. כי אתם לא מפחדים מהכאב, אלא מהשמחה, מהשלמות ומהתחושות הטובות". "מה את אומרת? שאנחנו מפחדים להיות מאושרים?" שאל עמיחי בצחוק. "בדיוק. אם פשוט תרגישו טוב, הגוף שלכם לא ידע מה לעשות עם זה, הוא זקוק לאדרנלין של הסבל", עניתי.
"זה כל כך מטורף. אנחנו סובלים, פצועים, ולא מסוגלים לשחרר", אמרה דנה. "אתם תקועים בתוכנה שהגוף שלכם למד, שבה הסבל הוא זה שמחזיק אתכם יחד. כשחיים שנים בתוך דרמה רגשית מתמשכת, הסבל נעשה כמו מוזיקת רקע קבועה. שקט מדי מרגיש מאיים בריקנות אימתנית. גם כשכבר מתרחשים רגעים טובים, הגוף ממהר להחזיר את הצליל המוכר, רק כדי להשיב את היציבות".
"הסבל הוא זה שמחזיק אתכם יחד"
"אין איזה עדכון לתוכנה הזו? איך יוצאים מזה? איך מפסיקים לרדוף אחרי כאב?" שאל עמיחי. "בהתחלה אפשר פשוט להכיר ברגעים הקטנים שבהם אתם יכולים להיות יחד בלי להוכיח כלום, בלי לריב, בלי להתנצל ובלי לנסות להחזיר את העבר", עניתי. "זה לא פשוט", מחתה דנה. "צודקת, זה באמת לא קל. הגוף מתנגד לזה, אבל הצעד הראשון הוא להסכים לראות ולהבין שאפשר אחרת". "אני מרגישה ממש התנגדות, אולי אפילו פחד להיות במקום טוב כזה..." אמרה דנה. "למה?" שאלתי. "אני מרגישה שזה קצת יחזיק ואז יקרה משהו וניכשל".
היא לא ידעה להסביר למה, אבל הפחד הזה היה מוחשי כמעט כמו הכאב עצמו. "ופה בדיוק הסוד, הפחד שלכם הוא שהכול קל, שיש שמחה והכול מושלם. הגוף שלכם רגיל לסבל, וזה מה שאתם מכירים. ברור שתרגישו חוסר יציבות כשהכול ילך טוב, וזה נורמלי, כי אתם לומדים מחדש להיות במקום הטוב".
"תאפשר לעצמך להקשיב ולהרגיש את מה שהיא מרגישה"
"אבל איך עושים את זה?" שאל עמיחי. "תתחילו מדברים קטנים. בפעם הבאה שדנה תכעס עליך, אל תתגונן. פשוט שב ותקשיב לה. תאפשר לעצמך להקשיב ולהרגיש את מה שהיא מרגישה, והגוף יתחיל ללמוד משהו חדש, תחושה של שקט, קרבה ואהבה שלא דורשת סבל". "אז מה שצריך זה בעצם לתרגל כל יום ולראות את הרגע שבו אנחנו יכולים להיות ביחד בלי הכאב?" שאל עמיחי. "נכון. וכל פעם שתצליחו, תדעו שאתם מחזקים מסלול חדש שנפתח: מסלול של אהבה, חום ושלווה. כל הצלחה כזו תפחית את התלות שלכם בסבל".
"ומה נעשה כשניכשל?". "זה חלק מהתהליך, לחזור לדפוסים המוכרים, כי זה מה שאתם יודעים. אי אפשר פשוט לזרוק אותם, אלא ללמוד לחיות לצידם. זה דורש סבלנות, מודעות ואומץ. אתם לא צריכים להיות מושלמים, אלא ללמוד להיות נוכחים, עם יכולת הקשבה, בלי שיפוט ובלי דרישת הסברים". כשהם קמו, השקט ביניהם כבר לא היה אותו השקט הכואב של ההתחלה, אלא שקט חדש ורך, שקט של התחלה אחרת. האהבה האמיתית לא נוצרת כשאין סבל, אלא כשיש מקום טוב שגם הסבל כבר לא מפחיד יותר.