רווקות בתקופת המלחמה: "המון בחורים במילואים, אין להם ראש לדייטים"

בעוד כולנו שומעים על נשות המילואימניקים ועל ההתמודדות שלהן, יש קבוצה אחת שנותרת ברובה שקופה - הרווקות. עבור נשים רבות שעדיין מחפשות זוגיות, ימי המלחמה הפכו את התקופה המאתגרת ממילא למסע כמעט בלתי אפשרי. בין המציאות החדשה, ההיעדרויות, הפערים הרגשיים והעומס הנפשי המלחמה טרפה את קלפי הדייטים והשאירה לא מעט נשים בתחושת בדידות כפולה: גם לבד, וגם לא מדוברות.

"הראש של הגברים לא פנוי לזה, והם גם פיזית לא נמצאים"

במרכז "עדן", בראשות ד"ר נעמי גרומט, החליטו להציף את הנושא באמצעות הכנס "אהבה במלחמה" (מחר, יום שלישי 10.6). "יש הרבה אלמנות, גרושות, גרושים, שצריכים שנשים עליהם את הזום ונחשוב איך תומכים", אומרת גרומט. "יש באמת הרבה אנשים שעוסקים בכל מיני פנים של רווקות בתקופה הזו, ואני מאמינה שיהיה שיח מעולה שיעלה את הנושאים המרכזיים שבאמת צריך לחשוב עליהם".

רעות גמליאל, בת 30 מירושלים, רווקה מהציונות הדתית, חיה את המציאות הזו על בשרה. "המון המון בחורים מהמגזר הדתי לאומי, שזה המגזר שאני משתייכת אליו, הם קרביים, לוחמים", היא מספרת. "גם הראש שלהם לא פנוי לזה, וגם פיזית הם לא נמצאים. אז ההיצע של הדייטים ירד בהמון. אפשרויות למפגש ירדו בהרבה".

"הרבה מהבחורים לא מעבדים את מה שהם עוברים ולא נמצאים בטיפול"

לדבריה, הקושי לא נגמר בהיצע בלבד. "גם כשכבר יש מפגשים, יש תחושה שהרבה מהבחורים עוברים המון המון דברים בשירות המילואים שלהם. לא כולם מעבדים את מה שהם עוברים, ולא כולם נמצאים באיזשהו טיפול ומלווים". והפער, כך היא אומרת, היה קיים עוד לפני המלחמה: "באופן כללי יש תחושה שבעולם הזה של חיפוש זוגיות והכנה לזוגיות. הבחורות הרבה יותר עושות עבודה עצמית. הולכות לקואוצ'רים, עובדות על עצמן, נרשמות לסדנאות ולשיעורים, מוכנות להיות בטיפול ולעבוד על דברים. ומנגד יש בחורים כל כך בפער מולנו ברצון הזה לעבוד על עצמם ולהשתנות ולעשות טיפול. המלחמה רק החריפה את זה".

גמליאל מתארת מקרים אישיים בהם נתקלה: "בחורים שעברו דברים מאוד קשים, שחברים טובים שלהם נהרגו ממש לידם. הם נמצאים באיזושהי הכחשה, לא מוכנים להגיע לשיח רגשי. אני אפילו הצעתי בעצמי לכמה מהם שאני מוכנה להיות שותפה, לבוא לטיפול ביחד, והם הדפו אותי".

ד"ר גרומט פוגשת את אותם סיפורים שוב ושוב."הרבה בנות נמנעות מלהיכנס למערכות יחסים כי הן לא רוצות לצאת עם מישהו שיעלם להן פתאום", היא מסבירה. "שמענו מהרבה מדריכות כלה שאנחנו עובדים איתן שאלות חדשות שצצות בשטח. אם זה בחורות שאומרות שהקצב כל כך שונה, והן לא יודעות אם הגבר במילואים, אם הוא מעוניין, לא מעוניין".

"מצאתי את עצמי עוזרת לכולם. בסוף אנחנו מאוד לבד"

מעבר לפערים, גמליאל מצביעה על תחושת השקיפות של הרווקות בתקופה הזו. "גם בתחילת המלחמה מצאתי את עצמי מאוד תומכת בכל המשפחה והחברות. האחים שלי מגויסים, גיסים שלי, חברות טובות - כולם היו באיזה קרייסס", היא נזכרת. "אני מצאתי את עצמי תומכת בכולם, עוזרת להיא עם הילדים, לזאת בארוחות ובסוף - מי אני שאבוא ואתלונן? הרי אין לנו אף אחד שיכול למות בשדה הקרב. מצד שני - אין לנו אף אחד. אנחנו מאוד לבד".

נעמי גרומט צילום: מירי חומה

גמליאל ממהרת להוסיף שאין לה שום ציפייה או רצון שיסתכלו עליהן כמסכנות, אלא רק שיראו אותן. "גם לנו יש את הצרכים שלנו, וגם לנו יש קשיים רגשיים, נפשיים, פיזיים, שמחפשים להם מענה בכל מיני דרכים".

על אף הקשיים, יש גם תקווה ומחשבה על צעדים מעשיים. "אנחנו צריכים להעלות את הקשיים האלו, את האתגרים, להבין מה נורמלי ומה לא נורמלי, לדבר, לתת כלים לכל מי שעומד מסביב ולעזור, לתמוך", מציעה גרומט. "התקווה היא שבשולחנות עגולים לא רק שנציף את האתגרים, אבל גם נחשוב יחד איך אפשר לתמוך, איזה רעיונות יש לנו שאנחנו יכולים אולי להוציא לאור כתוצאה".

"הייתי רוצה שתהיה קצת יותר ענווה בציבור שלנו, להבין שזה יותר מורכב ממה שזה נראה"

ומה לגבי השיח עצמו? לגמליאל יש בקשה פשוטה: "אני הייתי מאוד רוצה שתהיה קצת יותר ענווה בציבור שלנו. להבין שזה הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה. ופשוט להיות ברחמים, בחמלה, ברגישות. לא לחשוב שאנחנו נפתור את הבעיה. יש גם הלך רוח קצת של כל מיני קואוצ'רים ומאמנים שאומרים 'רק תלמדי את הסדרה הזאת והזאת ואז תתחתני', והנה שיטת קסם. ולי בא להגיד - בואו נהיה בענווה".

דבר נוסף שמבקשת גמליאל, ושמה עליו דגש מיוחד: "אנשים צריכים להתעסק יותר בשידוכים. זה התחיל להיכנס בשנים האחרונות, אבל לא מספיק. זה משהו שהציבור שלנו צריך לקחת על עצמו. פשוט לעשות חיבורים, לחשוב על חברים. לכולנו יש מעגלים קרובים ואנחנו צריכים לעשות עם זה משהו".