פרשת לך לך: לפעמים צריך לעזוב את המפלגה והאידיאולוגיה שגדלנו עליה

הסחרחורת של האירועים הממה אותי. הפגנות ילדים חרדים עוטים סממני חטופים, קטאר שמכריזה שתשלח חיילים עם תורכיה לכוח הבינלאומי בעזה, החקירה על הדלפת הסרטון לכאורה משדה תימן והיציאה לחופשה של הפצ"רית. ובכל ידיעה אני גולשת למטה לטוקבקים - תגובות משתרשרות, מלאות שנאה, איבה צינית ולגלוג כמו קבוצת ילדים שמצביעה כל פעם על מישהו אחר ושאגות הצחוק והשמחה לאיד ממלאים את החלל.

כאילו לא מדובר כאן בטלטלות שעוברת מדינה שלמה ושאמורות לייצר לנו כאב וצער ומחשבות על עצמנו וגם אם צריך לתקן לא למחוק את כל העבר של האדם ולהפכו לאויב, ואילו כאן רק השתלחות בלתי פוסקת אחד בשני, כאילו הכל משחק והמטרה היא לצבור מהלכים ולנצח. ולנצח את מי? את הצד השני, בעם שלך.

"לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵיְהוָ֔ה וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃ הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם׀ יְהוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ" (הפטרת הפרשה, ישעיהו מ, כז)

לך לך, אבל לאן?

בפרשת לך לך מצווה אברם בן ה-75 לצאת מחרן עם אשתו שרי ולוט בן אחיו וללכת מארצו מולדתו ובית אביו לארץ שהשם מראה לו. זו הפרשה שיתחילו בה סיפורי האבות, שבה ניתנת ההבטחה הראשונה הגדולה מהשם לאברם שנבחר להיות גוי גדול ולרשת את הארץ. אמנם לא מפורט למה דווקא אברם נבחר והמדרש השלים זאת בסיפורים על נכונותו מאז ילדותו לנטוש את הדרך האלילית של אביו מוכר התרפים, הפסילים ולהאמין באל אחד, אבל משנבחר, הוא מקבל הבטחה שירש את הארץ וזרעו ימלא אותה, יהיה ברכה לכל העמים האחרים ומי שיקלל אותו יענש.

הבטחה גדולה ועצומה שהיא הבסיס להכל אבל מתחת להבטחה הגדולה נפער בכל פעם הפחד של אברם שאולי זה לא יקרה. אברם בעצמו מפחד. כשעוקבים אחרי השתלשלות האירועים המהירה בפרשה, גם כאן אירוע רודף אירוע, זוחל הפחד ומתבטא במהלכים של אברם. אותו פחד שמהדהד הנביא ישעיהו בהפטרה שהשם נסתר, שהדרך לא ברורה, שלא באמת בטוח מה יקרה. לאן בעצם הולכים באותו לך לך. הנה תראו.

כדי שנראה את הקצוות המורכבים גם אצל האבות שלנו

רגע אחרי ההבטחה לאברם, יש רעב גדול בארץ והוא יורד למצרים עם אשתו שרי. כבר כאן אומר הרמב"ן ניכר החשש שלו שהשם לא איתו, כי אם היה בוטח לחלוטין בהבטחות, היה נשאר בארץ ומחכה שהרעב יסתיים. אבל רד"ק דווקא מעודד פעולה יוזמת, אנחנו לא מחכים לניסים, והנה אברם יורד מצרימה ומבקש משרי אשתו היפהפיה להעמיד פני אחותו ולא לומר שהוא בעלה כדי שלא יבולע לו אם ירצו לקחת אותה לארמון המלך: "אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֨עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַֽעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָֽיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ". אמירה קשה מאד.

חלק מהמפרשים, כמו רש"י ורד"ק ניסו להסביר זאת בכך שאברם רצה ליצור תחבולה ואז לחלץ אותה מפרעה (פרעה דאז, לא של סיפור ההגדה) ומה תועלת היתה לו היו שניהם מתים מיד המלך. אבל הרמב"ן שוב לא מוותר: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת כמכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוקים כח לעזור ולהציל. שהיא אחתו". הפחד הזה של אברם שלא סמך על הקב"ה הניע אותו בעצם להקריב את אשתו. התנהגות מאתגרת מוסרית.

מצד שני, אולי טוב שחושפים אותנו לגווני ההתנהגות האנושית כדי שנראה את הקצוות המורכבים גם אצל האבות שלנו. ואברם אכן מסתיר את הקירבה ביניהם ומקבל רכוש גדול בתמורה לאשתו שרי שנלקחת. רק אז מכה השם את פרעה ואנשיו בנגעים גדולים ופרעה משחרר את שרי עם תלונה לאברם שהיה צריך להזהיר אותו. זו הדרך הנכונה בלך ולך הזה. להתעמת מול פרעה או לומר את האמת. והסיפור הזה מאד חשוב למקרא ללמד את הדרך כי הוא יחזור עוד פעמיים בהמשך בראשית, גם לאברהם עם אבימלך מלך גרר וגם ליצחק ורבקה. סוללים את הלך לך בדרך נכונה וגם מדגימים את הטעות בהתנהגות האבות.

באברם כל הזמן מפעם הספק

בשלב הבא יש ריב בין רועי לוט ורועי אברם, שניהם נפרדים בעצת אברם למקומות שונים, ואז במלחמת חמשת המלכים בארבעת המלכים, נחטף גם לוט וכל בני ביתו ורכושו ואברם יוצא להחזירם. כאן מפגין אברם עוצמה שלא היתה קודם. נחישות לצאת להילחם. אבל מיד אחרי שישחרר את לוט מיד כדרלעמר מנהיג חמשת המלכים, ולמרות שמלכיצדק מלך שלם חולק לו שבחים ואומר שהוא מוגן בידי השם ולמרות שהשם עצמו שב ומברך אותו, הפחד עדיין מקנן באברם והוא גלוי:

"וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָֽנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר:. וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי". על אף הניסים בדרך, עדיין הוא מרגיש שהוא הולך ערירי, שאין לו המשכיות, לא ברורה לו הדרך. לאן הולכים.

השם מבקש שיביט החוצה, שזרעו יהיה אינסופי כמו הכוכבים, אבל אברם לא מניח ושואל במה אדע כי ארשנה. כל הזמן מפעם הספק. ברית בין הבתרים המסתורית נועדה לתת לזה מענה. הבהמות שמבותרות הן כמו הגויים שינגפו מפניו ומלמעלה הציפור המרחפת, זהו עם ישראל שישרוד אומר הזוהר. אבל למרות הברית הפלאית שאברם חולם את חלקה, עדיין אברם חושש מפני ההמשך.

קריאה לכל אחד מאיתנו ללכת לתוך עצמו

שרי לא יולדת ומוכנה לתת לו את שפחתה כדי שייבנה ממנה. אבל מכאן גם יתחיל זרע הפורענות במתח בינה לבין הגר ובלידת ישמעאל. בהמשך שמו של אברם ישונה לאברהם, שרי תשתנה לשרה, ותינתן הבטחה ללידת יצחק, אבל אברהם יוותר ספקן. לך לך לטובתך והנאתך, מפרש רש"י, הכלי יקר אומר שחוזרים פעמיים על הציווי לך כדי שתהיה בתנועה לחשוף מי אתה. אבל ההליכה בדרך לא ברורה לאברם. הוא לא בטוח שהוא לא לבד.

זה לא דבר של מה בכך שלמרות גילויים של הצלחות בתוך הסיפור הגדול, הפחד מפני אי הבנת הדרך הוא משמעותי כל-כך במסע הראשון של אברהם. כאילו מתרים בנו לזכור שכל הזמן צריך לדייק את הדרך ואת הלך לך מחדש. השם יתן ליעף כוח ולאין אונים ירבה עוצמה, מבטיח ישעיהו בנחמת הפרשה, כי חייבים כוח ועוצמה כדי לצאת מהמעגל האוטומטי שכל לך לך יכול להיכנס אליו. כל הזמן לברר לאן הולכים. ואיך.

אומרת החסידות, זו הקריאה לכל אחד מאיתנו ללכת לתוך עצמו. ללכת עם הערכים שאתה רוצה אפילו במחיר של התרחקות מבית אביך. תברר מהו בית אביך האוטומטי ואם הוא עדיין מתאים לערכים שלך. מצד אחד קח משם את מה שאתה מתחבר אליו, הרי אבי אברם צועד איתו מחצית מהדרך, ומצד שני לפרוש ממה שלא מתאים. בית אבא יכולה להיות מטאפורה גם לזוגיות, סביבת עבודה או מפלגה. צו התנועה לא גובר על הכל. גם אם אתה מתנגד למשהו השאלה היא איך.

אם בשמחה לאיד או בשטנה או ברצון לשנות ולתקן. באותה חמלה שאנחנו רוצים שיתייחסו לטעויות שלנו. פוקו דיבר על האופן שבו מנגנוני כוח מקבעים לנו חשיבה מה מותר ומה אסור מי טוב ומי רע. הפילוסוף האמריקאי הנרי תורו אומר בספרו "וולדן" ש"החיה שוכנת בנו וככל שמהותנו העילאית שוקעת בתרדמה, כך החיה מתעוררת. וצריך לתת לרוח, לנשמה הגבוהה שלנו לשלוט". לא לזו הבהמית הטוקבקיסטית השונאת. לא לזו שמשתלחת, אלא לזו שמצטערת שדברים נעשו ורוצה לתקן. הרוח העליונה החושבת.

מה עושים עם הזמן הזה?

אחרי שבעה באוקטובר הקירבה האיומה להבנה שהמוות קרוב, טלטלה את כולנו. לך לך לתקן את עצמך, את המדרגה שלך, אומר הזוהר. אל תברח מהחיים אלא קח אחריות עליך בתוך העולם. תדייק את הזמן שלך כאן. יש ספר שנקרא "4000 שבועות". לא יאומן, זה ממוצע הזמן שלנו כאן. מה עושים עם הזמן הזה? איך לעזוב קיבעון מחשבתי ולהתחקות אחרי מי אני באמת, הערכים שלי וללדת את הדיאלוג הפנימי עם היעוד שלי.

"וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי" (ישעיהו מא, ח). בסוף צריך אהבה. גם כשאתה יוצא נגד משהו. לא בהשתלחות שונאת. כשישאלו אותי מלמעלה אם עשיתי את הדרך אומר זושא מאניפולי, לא ישאלו אם עשיתי את הדרך של משה רבנו. אני לא משה רבנו. להחמיץ את הדרך שלך זה הפחד הגדול. ישאלו את עשיתי את הדרך שלי.

הכותבת היא עו"ד, סא"ל (מיל) מהפרקליטות הצבאית, כותבת ומביימת לתיאטרון.