במשך שנים נחשב אגם ויקטוריה שבאפריקה לאחד המקורות העשירים והמגוונים ביותר לדגה במים מתוקים. בשנות ה-50 של המאה ה-20, החליטו מומחים חקלאיים להכניס לאגם זן חדש ומרשים: "נסיכת הנילוס" (נסיך הנילוס). הכוונה הייתה על פניו טובה, הרצון היה להשפיע שפע עצום של מזון, להעשיר את תעשיית הדיג ולהבטיח שאף תושב בסביבה לא ירעב.
אלא שהרצון העיוור להעניק ללא בקרה הפך במהרה לאסון סביבתי. נסיך הנילוס היה דג טורף ורעבתן, נטול מעצורים. במקום לבנות את המערכת, הוא הכחיד כמעט לחלוטין למעלה מ-200 מיני דגים מקומיים ייחודיים, ערער את המאזן הטבעי, וגרם לקריסה כלכלית וחברתית של עשרות כפרי דייגים סביב האגם.
אוהבים אוכל טוב? הצטרפו עכשיו לקבוצת הוואטסאפ שלנו
הניסיון של אגם ויקטוריה הפך לדוגמה קלאסית לרעיון שכולנו מודעים אליו, אך לא בטוח רוצים להכיר בו : שפע שלא מרוסן על פי גבולות מדויקים- אינו מפרנס, אינו מרחיב, אלא מחריב. התובנה הזו כמובן פותחת לנו צוהר מרתק אל אחת מפרשות השירה העמוקות ביותר בתורה.
מי הם באמת "השמיים והארץ"?
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי", כך פותח משה רבינו מול עם ישראל את שירתו הגדולה אך הפנייה באמת איננה מיועדת רק לחלל האוויר או לעפר הגשמי, אלא לכלל כוחות ההשפעה של הבריאה: לשמש שמחממת בכנפיה, לירח המאיר את דרכו של מי שתעה באפלה, ולאדמה המולידה ומצמיחה. משה פונה אל ראשי "מערכת החלוקה" של העולם.
אך מה יש למשה לומר להם? מה יש לשמיים להאזין, וכיצד אנו, בני האדם שמתחת לשמש, מרוויחים מקריאה זו, שלכאורה אינה מופנית אלינו?
התשובה מופיעה מיד בפסוק הבא: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינו" , אנו רגילים לפגוש את הפסוק הזה בהקשר ההלכתי של ברכות הנהנין והתפילה, חיוב עניית "ברוך הוא וברוך שמו" או "אמן" כששומעים ברכה. אך בפשוטו של מקרא, משה פונה ישירות אל השמיים ואל כוחות ההשפעה ותובע מהם' : הבו גודל לאלוהינו' , כיצד מערכת הטבע יכולה לתת "גודל" לבורא?
"יותר משהעגל רוצה לינוק"
הנצי"ב מוולוז'ין (בפירושו 'העמק דבר') מבאר את דברי משה בעזרת המשפט החינוכי המוכר , ש"יותר משהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק", כל אמא מכירה את התחושה הזו: כשהיא מכינה ארוחה לילדיה, השמחה והסיפוק שלה מעצם ההענקה וההזנה גדולים לעיתים אף יותר מהנאת האכילה של הילד עצמו.
זהו טבעם המוטבע של כוחות הבריאה: "וכן כל המשפיעים יש להם תשוקה להשפיע. אבל 'הבו גודל לאלהינו', מבלי להשפיע כי אם על פי השגחתו יתברך, לפי מעשי בני אדם על פי התורה. זהו פשוטו של מקרא על השמיים והארץ".
לשמיים יש תפקיד קריטי בקיום האנושות: אם יורדים גשמים יש מים לשתייה, היבול צומח, והשווקים מתמלאים פירות וירקות. התשוקה הטבעית של השמיים היא להמטיר ללא הפסקה, לתת עוד ועוד בלי חשבון, עד שיבלו שפתותינו מלומר "די".
אך משה מתרה בהם: הגודל האמיתי שלכם איננו בשפיכת שפע עיוורת, אלא בכפיפות להשגחה. הגדולה של השמיים מתגלה כשהם מסוגלים להתאפק, לצמצם את רצון ההשפעה שלהם, ולהתאים את זרימת המטר בדיוק למצבם הרוחני והמוסרי של בני האדם.
חדר סגור או קשר אישי?
ברוב מדינות העולם, הקב"ה מפעיל מערכת טבעית קבועה, שבה מה שהיה הוא שיהיה. במצרים, למשל, הנילוס עולה ומציף את השדות באופן מחזורי וקבוע, אין צורך להרים את העיניים לשמיים. אך עם ישראל אינו נתון תחת חוקיות עיוורת שכזו. הוא חי במערכת של השגחה ישירה: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ". השמיים בארץ ישראל הם כמו מראה המשקפת את מעשי האדם.
בפרוס השנה החדשה, אנו עשויים לשאול את עצמנו: האם זו בשורה טובה עבורנו, או שמא היינו מעדיפים מערכת טבעית ואוטומטית שבה הכול מובטח מראש ללא תנאי?
התשובה מתבהרת דרך משל: תארו לעצמכם אב שמכניס את בנו למתחם סגור ואומר לו: "הנה מחשב חדיש, מקרר מפוצץ בממתקים ומעדנים, ושירותים צמודים. אתה מסודר לחודשים קדימה, אל תטריד אותי". במבט ראשון הילד עשוי להתלהב מכל השפע שנפל בחלקו. אך מה קורה לאב שאומר לבנו: "כשתהיה רעב או צמא, בוא אליי, תבקש, ואני אתן לך בשמחה מכל טוב"?
במקרה השני, האב נשאר מעורה לחלוטין בחיי בנו. הוא מביט בו בעיניים, יודע מה עובר עליו, רואה כיצד הוא מתפתח, ומחנך אותו. השפע הופך לכלי של דיאלוג וקשר.
אם השמיים היו משפיעים מטר בלי הפסקה ובלי חשבון, האדם לעולם לא היה עוצר לערוך חשבון נפש. הוא היה שוקע בשובע עיוור, מאבד את הקשר עם המקור, וקורס בדיוק כמו המערכת שהוצפה בנסיך הנילוס. לכן כוחות הטבע נדרשים לפעמים להתגבר כאש על המים, להחזיק את העננים, ולהפוך כנחושת קשה, כדי שהאדם יוכל לגדול מתוך הדריכות.
במבט שטחי, אפשר אולי לקנא בארצות שבהן הכול זורם תמיד (ביטחונית, חברתית, כלכלית) ללא מאמץ וללא תלות במעשים. אך במבט עמוק ואמיתי, זוהי הזכות הכי גדולה של עם ישראל: אנו קשורים בקשר בלתי אמצעי עם מי שמחזיק במפתח הפרנסה והחיים. איננו זרוקים בתוך מנגנון טבע עיוור, אלא זוכים לעמוד בכל יום מחדש מול אב שמביט במעשינו, ורוצה להעניק לנו מתוך אהבה וקרבה.